יום אחד, חברה התקשרה אליי כדי לבקש עצה. "הילדה הקטנה שלי, בת השלוש, יושבת עליי ומתחילה להתחכך בי. זה ממש מביך אותי, אני לא יודעת מה לעשות. היא מתחככת גם בכריות, או שהיא לוקחת מכסה של קופסה ומעבירה אותו על הפות שלה. אני לא יודעת מה הדרך הנכונה לדבר איתה".

בני האדם הם יצורים מיניים: עוד ברחם עוברים נוגעים באיבר המין שלהם ואפילו חווים זקפה. עם זאת, אוננות ילדית בגילאי 4-2 לא מלווה בתכנים או בפנטזיות מיניות כמו אצל מבוגרים, אלא היא חלק מחקירה והיכרות של הגוף. תינוקות נוגעים באיבר מינם מאותה הסיבה שהם מחזיקים את כפות רגליהם או מוצצים אצבע: הם עושים את מה שטבעי ואת מה שנותן להם תחושה נעימה ומרגיעה. המגע באיבר המין משחרר אנדורפינים, שהם בעלי יכולת מרדימה ואף מסייעים לוויסות החושי. 

אוננות היא פעולה טבעית ובריאה. חשוב מאוד לעודד את הילדים לחקור את גופם ואת איברי המין שלהם, כדי שיוכלו להרגיש עליהם בעלות ולהתחבר לעונג שהם מעניקים להם, וכדי שירגישו חופשיים לגלות בהמשך את הדברים הנהדרים שהם יכולים לעשות עם הגוף שלהם. זהו שלב חשוב וחיוני בהתפתחות המינית שלהם ובמעבר לחיים בוגרים.

ילדים ובעיקר ילדות שמאוננים באמצע הסלון יכולים להביך אותנו, ההורים, במיוחד כשזה נעשה במקום ציבורי. לכן יש חשיבות עצומה לתגובה שלנו. תהליך החיברות הקיים בתרבות שלנו כולל בתוכו דיכוי של המיניות הנשית, והוא עמוס בתפיסות מיושנות שלא מתאימות לעולם החדש שבו אנחנו חיים. משפטים כגון "אישה צריכה להיזהר מגברים כי הם רוצים רק סקס" או "אישה מינית היא זנותית ולא מוסרית", הם המשך של הוראות ומשפטים שנאמרים לילדות, כגון "שבי ברגליים סגורות והתנהגי יפה", "מה את עושה? אל תגעי בעצמך, זה אסור, לכי שטפי ידיים" ועוד. תגובות של כעס ואיסור מצד ההורה עלולות להביא לניתוק גופני, רגשי ותודעתי של הילדה מהגוף שלה, מהפות שלה ומהעוצמה המינית שלה, ויכולים להשאיר אותה מלאת בושה ואשמה עצמית, תחושות שילוו אותה אל חייה כאישה בוגרת.

האמונות המגבילות הללו שמלוות נשים מאז הילדות, מונעות מהן לחגוג את המיניות שלהן. לא מעט נשים שחוו איסור, צעקה או מבט כועס בזמן האוננות בילדות, מספרות שהן לא נוגעות בעצמן ומודות שבן הזוג אחראי על העונג שלהן. חלקן מרגישות שמין הוא מלוכלך, אסור ומלא בושה. ילדה שאוסרים עליה לאונן לא מפתחת אינטימיות עצמית, ולא לוקחת בעלות על העונג שלה - מה שהכרחי להתפתחות המינית הבריאה שלה כילדה ומאוחר יותר כאישה.

הדגדגן הוא האיבר היחיד בגוף האנושי שכל תפקידו הוא לייצר עונג, ובעברית שמו "עינוגית". כהורים כדאי שתחשבו כמה מדהים שהילדה שלכם מצאה את כפתור העונג שלה, וכי היא חוקרת, לומדת ולוקחת בעלות עליו, וכי ממש ברגע זה היא עושה את הצעד הראשון שלה לעונג כילדה, מה שיהפוך אותה לאישה שחוגגת את המיניות שלה.

ילדה שגדלה בבית שבו יש לה לגיטימציה לגעת בגוף שלה תוכל בגיל ההתבגרות לחזור ולחקור את העונג שלה, ואולי בפעם הראשונה להביא את עצמה לאורגזמה מלאה. אם כילדה היא מצליחה לפתח אינטימיות עצמית, יהיה לה יותר קל לפתח אינטימיות עם מישהו אחר כנערה וכבוגרת: היא תהיה מחוברת וקשובה למיניות שלה, ותוכל להסביר לבן או בת הזוג שלה מה מענג אותה.

ילדה שמחה
אתם תקבעו איך תתפוס את עצמה | צילום: Shutterstock

אז איך מומלץ כהורים להתייחס לאוננות ילדית?

  1. השיחה סביב מיניות צריכה להתנהל בצורה נעימה, נינוחה ומקרבת: עלינו לדבר עם הילדה ולענות על שאלותיה. כשהיא נוגעת ומאוננת בהנאה, חשוב שלא ניבהל ולא נגיד לה שזה "מגעיל" או "אסור". מומלץ בהחלט לדבר איתה על מרחב פרטי ועל מרחב ציבורי, או איפה אפשר לעשות את זה ואיפה לא: "הפות הוא האיבר הפרטי שלך, באיבר פרטי נוגעים בחדר הפרטי, את יכולה להיכנס לחדר שלך ולגעת בעצמך בכיף". חשוב להבהיר שלא נוגעים באיברי מין בפומבי, לא ליד המשפחה הגרעינית והמורחבת וגם לא בגן הילדים או בגן המשחקים. בשביל זה יש את החדר הפרטי.
  2. כבר מהרגע הראשון שתינוקת באה לעולם, התפקיד שלנו כהורים הוא לייצר שיח מיני בריא, להדריך ולחנך למיניות בריאה, כמובן ברמת שיחה שמותאמת לגיל. חשוב לשאול מה התינוקת רואה במבטים שלנו ברגעים שבהם אנחנו מחליפים לה חיתול, מנקים אותה ומסתכלים על הפות שלה. האם היא מבחינה במבטים של אהבה, יופי והערצה - או מבוכה, דחייה ורתיעה? 
  3. אם עולה בכם תחושת מבוכה מול פעולות הילדה, קחו רגע נשימה ושחררו מחשבות ביקורתיות על הילדה או על עצמכם. אימהות, שאלו את עצמכן איך אתן מרגישות ביחס לפות שלכן: האם אתן אוהבות ומחוברות לפות שלכן? האם אתן מתייחסות אליה כמרחב מקודש ופרח יפהפה, או שאתן בעצמכן מתביישות באיבר המין שלכן ורואות אותו כמלוכלך ולא יפה? זכרו שהבית והמרחב המיני שבו גדלתן כילדות משפיע עליכן עמוקות. אני מזמינה אתכן להפסיק את ההעברה הבין-דורית, את שרשרת הדיכוי המיני, את קשר השתיקה סביב הפות המופלאה שלנו, ולגדל ילדה שמקשיבה לגוף ולמיניות שלה.
  4. מומלץ לייצר בבית שיח חופשי ונטול בושה על הגוף ועל איברי המין שלנו כבר מגיל צעיר, ולהסביר על תפקידם כדי ליצור את הבסיס לשיח עתידי בריא ופתוח. הפות היא חלק מהגוף, היא קיימת ויש לה שם. כשאין לה שם היא מוסתרת. בולבול לבנים ופות לבנות. אפשר בגיל צעיר להוסיף לפות שם חיבה. למשל: תותית, תותי, פותי. במקלחת, כשמסבנים את הגוף, מומלץ לקרוא לכל איבר בשמו, ולהוסיף שמות תואר מעצימים: "כמה הגוף שלך יפה, בואי נסבן את הטוסיק ואת הפות היפים שלך".
  5. שכשהילדה נוגעת בפות שלה (אוננות), כדאי להעביר לה במבט, בחיוך או במילה שזה דבר טבעי: "את נוגעת בפות שלך, אני רואה שזה נעים לך. איך את מרגישה? כיף לך?". אפשר להוסיף: "אני אשאיר אותך לבד", או "אני מזמינה אותך להיכנס לחדר הפרטי שלך".
  6. והכי חשוב, כהורים עלינו ללמד את הילדות שלנו שהגוף שלהן הוא ברשותן, ולהסביר להן שאף אחד לא נוגע בו בלי האישור שלהן. עלינו ללמד אותן להגיד לא, וכשהן לא רוצות, להגיד די.

שרה נגה ברהום היא מנחת מיניות מודעת. לדף הפייסבוק שלה כנסו ללינק.