"ואם יהיו טילים?" שאלתי, "מה יהיה על ה-1,400 שקל שלי?". "שאלה לגיטימית", פירגן לי גזית הקוסם, "אבל אי אפשר לבטל יום הולדת, מקסימום לדחות". מה פתאום לדחות יום הולדת, אמרתי לדורי, ובכלל, לא כל כך קוסם לי הקוסם הזה יותר, שבין יתר כשרונותיו, נכון להעלים לתושבת הדרום 1,400 שקל ללא תמורה ותחת טילים. אז יש טילים. לא מפחיד אותי. הרי כבר חגגנו ימי הולדת בנסיבות הזויות יותר.
הרבה לפני הסרטן, משהו השתנה בתפיסה שלי לגבי ימי הולדת. פעם הייתי סובלת מתסמינים מקדימים קשים בימים שלפני יום הולדתי שהגיעו לשיא ביום עצמו, ועד חצות. מן אומללות של נערה מתבגרת או אפילו נכון יותר 'גיל שנתיים הנורא', מעין 'Its my party and I'll cry if I want to ... כזה. נראה שייחסתי עודף משמעויות לתשומת הלב שאני מקבלת מהסובבים אותי, כאילו שזה הוא ה-מבחן, המדד לכמה אוהבים אותי, ובאילו דרכים יצירתיות ומפתיעות הם יפגינו זאת השנה. כמה מתיש.
לפני כשבע שנים, התאריך היותר משמעותי בחיי מהיום בו נולדתי, הפך להיות היום בו הולדתי, וכמו הרבה דברים אחרים שמתאזנים ומקבלים פרופורציות באימהות, כך הטלטלה והאימה שאחזה בי בכל אמצע מאי, שככה. כבר בשנה הראשונה הבנתי שהתסמונת פשוט הוחלפה באחרת - צורך בלתי נלאה להעניק ליילודיי את מסיבת יום ההולדת הכי יצירתית ומפתיעה (נשמע מוכר?) את העוגה עם הכי הרבה צבעי מאכל (שאין סיכוי שארשה לילדיי), גם אם מדובר בתינוק בן שנה מבוהל מהמוני המוזמנים, שהיה ודאי בורח לו רק ידע ללכת. ובכן, גם זה השתנה, בערך לפני שנתיים.
מתוך הספר 'צירים של זמן':
התעוררתי בבוקר כשנטע מקרקר בוק בוק בוק, וכבר לא היתה ברירה אלא למשות עצמי מהמיטה ולהכין לו בקבוק, חזרתי למיטה לצידו והתפללתי שירדם שוב. עם ההיזכרות בליל אמש תקפה אותי שוב תחושת בחילה וחולשה נוראה. יהל הסתובב אלי מהצד השני, מתוק ומלא אהבה, לוחש לי אמא אמא, נזכר שהיום יום הולדת, פוקח שתי עיניים גדולות מלאכיות ומביא עצמו לחיבוק. אחר הוא דילג מעליי להתכרבל גם בנטע, גובה מנה ראשונה של תשומת לב חגיגית גם ממנו, אחרון דיירי הבית. דורי עם תמרה שעדיין מאושפזת, מאז הטיפול האחרון, וגם הבוקר, נראה שאין הנחות יום הולדת.
כל כך חיכיתי ליום הזה. קניתי עוגה מהסופר הטוב, צברתי בסתר שלל גיבורי על אמריקאים, מתנות מכולנו, ואישור אחד מיוחד מהאחות הראשית למסיבה פרטית בחדר שליד המשחקייה שבאשפוז המחלקה האונקולוגית, סלואן קטרינג ניו יורק, למקרה שגם היום לא נצליח להשתחרר.
מזגתי לעצמי עוד כוס מים, והגשתי ליהל את הפרחים שהחבאתי באמבטיה. יהל שמח ופורח. המתוק הזה מעלה לי את רמת הסוכר בדם ואני שוב מזדקפת, מכינה לו את ארוחת הבוקר המלכותית, מוזלי עם סוכריות M&M למעלה. הוא זלל בהנאה ואני שוב התחלתי לשהק.
הרשתי ליהל לראות שלושה סרטונים ברצף של 'חתולי הרעם', אולי אצליח בינתיים להתאושש בעוד אני יושבת לצידו ומעמידה פני צופה. אחרי זמן מה, באיזה רגע שיא בעלילה, הסתובב אלי בן החמש ואמר: "אמא, זה לא בשבילך הסרטים המפחידים האלה..."
תמרה שלי, איך קיבלת אותי היום בצווחות רמות של שמחה. כאילו הרגשת שזה יום חג של אחיך הגדול. בעוד שלושה ימים חגך שלך ושל אחיך התאום... האם נזכה עד אז להשתחרר הביתה? בינתיים אנו מנפחות בלונים ומקשטות את העמוד שלך, משבצות 'גיבורי על' על עוגה וצוהלות כל הדרך אל המשחקייה, לאיחוד הגדול, שם מחכים לנו דורי, נטע ויהל.
פטריק, ילד בן 4 עם גידול ששכחתי את שמו, צפה בנו פורשים בהתרגשות את השלל הרב. הוא בחיים לא ראה כל כך הרבה גיבורי על על עוגה אחת, זה הרשים אותו מאוד, כמובן, והזמנתי אותו להצטרף. אימו סיפרה לי בגאווה שהוא אמנם קירח, אבל כבר אחרי כל הטיפולים. הם הגיעו מפולין, והוא כל כך שמח להיות חלק מהמסיבה שלנו.
הרמנו את יהל חמש ועוד פעם אחת באוויר, נשפנו על נרות שאסור בשום אופן להדליק בבית חולים בניו יורק, אבל אנחנו, הקירחים למחצה, אין שום סיכוי בעולם שנפספס את המשאלה. פתחנו מתנות מול סבא צדוק בסקייפ, שמברך ומתגעגע. יהל זרח והתרגש, ואת, פשוט שמחת בנטע שלך, שלא פגשת כבר כמעט שבועיים. אתם התרוצצתם בחדר ההוא שליד המשחקייה, צוהלים זו לקראת זה כמעט בתיאום ובאותו הקצב, כמעט.
בקשות של ילדים
הפסקת האש הוכרזה כיומיים לפני יום הולדתו השביעי של יהל. על גזית הקוסם כבר ויתרנו כמו גם על מסיבה רבת משתתפים, במקום זה יהל הזמין שני חברים קרובים וביחד נסענו לפיצה וסרט. בכסף שלא נעלם קנינו סוף סוף ליהל מחשב משלו, אשר ישמש אותו גם לשנת הלימודים החדשה.
בערב, בבית של סבא עם המשפחה המורחבת, לאחר שהנפנו את יהל שבע ועוד פעם אחת באוויר, הקפנו אותו בחשכה מול אורם הזוהר של נרות יום ההולדת. יהל עצם את עיניו וככל הנראה ביקש 'בקוגנים' חדשים לאוסף, גם אני עצמתי את עיניי והודיתי בשקט, על כך שאינו צריך, לא הפעם, לבקש רפואה שלמה לאחותו הקטנה ועל כך שזהו כל מבוקשו. הדלקנו את האור, תמרה ונטע חזרו להתרוצץ ביננו באותו הקצב, ובתיאום מושלם.
אך הסיפור לא נגמר חברים, בעת כתיבת שורות אלה, מתלבטים גדולי המוחות פה בבית שטטר לגבי חגיגות יום הולדתם ההולך וקרב של הבוטנים, הם תמרה ונטע, אשר נולדו כשלושה ימים ושלוש שנים אחרי יהל, וכבר טיפחו לא מעט ציפיות ורשמים ובהחלט מחכים כבר לתורם. כך שהמשך בעזרת השם יבוא, אנא, אחלו לי בהצלחה.
קרן שטטר היא מחברת הספר 'צירים של זמן', שאת כל הכנסותיו היא תורמת לילדים חולים ולעמותת 'חברים לרפואה'. באתר www.kerentamara.co.il אפשר למצוא מאמרים נוספים, רשימות וקישורים בנושא, וגם להזמין את הספר אונליין.