נושא השינה הוא כנראה הכאוב והמעיב ביותר על חוויית גידול התינוק. השיטות השונות להרדמת תינוקות וחינוך לשנת לילה כבר מינקות – מעוררים ויכוחים לוהטים בגינות הציבוריות ובטיפות החלב; האם להניח להם לבכות או שמא פעולה זו היא לרווחת ההורים בלבד, ותצלק את נפשם הרכה? האם כדאי להרגיל את התינוק לישון לילה שלם או דווקא לזרום איתו עד ששעות השינה יסתדרו מעצמן?
לפי מחקר חדש ומקיף במיוחד שנערך באוסטרליה - מוטב שההורים ילמדו את התינוקות להירדם לבד ואז ישנו בשקט, ללא ייסורי מצפון.
>> רוצים לקבל חדשות ומחקרים בנושא הורות לעמוד הפייסבוק? תעשו לנו לייק
"הרעיון הוא לשים במיטה ילד מנומנם ולצאת מהחדר"
המחקר, שעקב אחר 225 תינוקות שסבלו מבעיות שינה מאז שהיו בני שבעה חודשים ועד גיל שש, טוען חד משמעית ששיטות חינוך לשנת לילה לא גורמות כל נזק בתחום הרגשי-פסיכולוגי. "ההורים יכולים להרגיש עכשיו בטוחים יותר כשהם משתמשים בשיטות השונות שמתערבות בהרגלי השינה", מסרו החוקרים בראיון לכתב העת האוסטרלי הרשמי לרפואת ילדים בתחילת השבוע, "וגם המומחים יכולים לחוש רגועים יותר כשהם מעבירים אותן מהורה להורה".
במסגרת המחקר, מחצית מהילדים שהשתתפו בו וכאמור סבלו מקשיים בהירדמות ובשינה רציפה בלילה, עברו סדרות חינוך שכללו לא מעט בכי. כל השיטות עבדו באופן דומה, עם שינויים קלים: ההורים מניחים לתינוק להירדם לבד, וחוזרים ומגיבים לבכיו בהפסקות של כמה דקות בכל פעם, עם מרווחים שעולים בהדרגה. המטרה היא ללמד את התינוקות להרגיע ולנחם את עצמם.
בחלק מהשיטות מותר להורים לשבת ליד התינוקות וללטף אותם, אך לא להוציאם מהמיטה, ובחלק מהשיטות עליהם לצאת מהחדר לגמרי. "הרעיון של כל השיטות הללו הוא לשים את הילד במיטה כשהוא כבר מנומנם", מסביר ד"ר קייל ג'ונסון, רופא ילדים ומומחה לשינה שלקח חלק במחקר. "כך קל יותר ללמד אותם להרדים את עצמם ללא התערבות, והם לומדים מההתנהגות החוזרת ומפתחים ביטחון להירדם לבד".
בני השש שהוריהם העבירו אותם חינוך לשינה מסוג זה או אחר, לא הראו כתינוקות שום הבדלים רגשיים, פסיכולוגיים או פיזיולוגיים מול אלה התינוקות האחרים; משתתפי המחקר הצעירים עברו מבחני תפקוד, איכות שינה, רמות חרדה והתנהלות רגשית.
ההתערבות הזו בשינה בגיל צעיר, שלעתים נתפסת על ידי חלק מההורים כאכזרית, גם לא יצרה קשיים בין ההורים לילדים, ולא השפיעה על רמת הקרבה של הילד להוריו. מצד שני, הילדים שעברו בינקותם את התהליך לא הפגינו גם יכולות שינה טובות יותר בטווח הארוך.
מה שכן, מחקר קודם שנערך על אותם תינוקות מצא שההתערבות החינוכית תרמה לא מעט לבריאות הנפש של האמהות כשהילדים הגיעו לגיל שנתיים.
"אבל למה להפוך את השינה לחוויה שלילית?"
"הוויכוח התמידי הלוהט בנושא הזה יימשך, למרות שאין הוכחה בשטח שהעניין עושה נזק", אומרים החוקרים. "בעבר קשרו את הבכי הזה להפרעות היפראקטיביות, טענו שרמות הורמון החרדה שמופרשות גורמות לנזק, ועוד. לא מצאנו שום הוכחה לנזק מכל סוג. תמיד יש יוצאים מן הכלל, ויש להמשיך ולחקור את הנושא, אך המסקנה שלנו היא שלא נגרם כל נזק בטווח של לפחות חמש שנים".
"המחקר תואם את המידע שאני מכירה", אומרת נטע רותם ימניצקי, יועצת שינה לתינוקות ופעוטות. "לפי מיטב ידיעתי, אף אחת מהשיטות האלה לא יוצרת נזק בטווח הארוך, כולל שיטת 'חמש הדקות' המפורסמת. בעגה המקצועית השיטות הללו מכונות 'שיטות הכחדה' כי הן יוצרות הכחדה של התנהגות מסויימת על ידי כניסה ויציאה מהחדר, ומאופיינות בהרבה בכי.
"באופן אישי, כאמא וכיועצת שינה אני לא אוהבת את השיטות האלה. למרות שהן לא יוצרות טראומה, לא נכון בעיניי ללמד ילד לישון בצורה שלילית, והנטייה היום היא ליצור חוויה חיובית הקשורה בהירדמות ושינה. רוב המבוגרים אוהבים לישון וחבל לגרום לילד הקשר שלילי עם החוויה. אני עובדת בגישה של מענה לבכי, בו ההורה תמיד נענה לבכי התינוק, לא כפי שעשה זאת קודם, אלא על ידי משהו חדש ושונה. כך יוצרים הרגלים נכונים שיעזרו לו להירדם בהמשך לבד, בנעימות ובקלות, כולל ליטופים ודיבורים. חוץ מזה, אני מאמינה בהדרגתיות – להרגיל את התינוק שלב אחר שלב, ולאט לאט להפחית את העזרה, עד שהוא לומד להירדם לבד".