האנשים בעולם נחלקים לשני סוגים: אלו ששומעים בכי של תינוק בקניון ומתעלמים מתוך הבנה שזה טבע האדם ובעיה של הורי התינוק, ואלו שלא מסוגלים להכיל את המפגע ונועצים באמא/אבא של התינוק מבט כועס כאומרים: "אם אתם לא יכולים להשתלט על היצור הטורדני – אל תצאו איתו מהבית".
כולם נעצו בי מבטים, התחלתי להזיע
לפני מספר ימים טיילנו, בני אבישי ואני, באחד הקניונים. בדרך כלל אין לאבישי התקפי זעם היסטריים והוא לא נוהג לצרוח סתם כך, אך תמיד יש פעם ראשונה. מבלי להתכונן לכך נפשית מצאתי את עצמי לפתע עם פעוט צורח בידי, ולא סתם צרחות אלא צרחות איומות שכאילו תוכננו לפי כל הכללים הנכונים בקלסר הנהלים שבוודאי מקבל כל תינוק בלידתו – דמעות מקפצות, פנים אדומות, השתנקות ועוד. ניסיתי להרגיע אותו בכל דרך אפשרית אך ללא הצלחה ואז בנוסף לכל הצרות החיתול שלו נזל והמכנסים של אבישי והחולצה שלי (אחזתי אותו בידי), נרטבו. הרגשתי חסרת אונים. כל העוברים והשבים נעצו בי מבטים כועסים וזעה קרה החלה לשטוף את פניי.
על מנת לא לפגום בהנאת שאר המשוטטים בקניון אחזתי באבישי הצורח ותוך כדי ניסיונות הרגעה ניסיתי למצוא מקום שקט ורחוק מכל המולת הקונים והנהנים. מצאתי ספסל מרוחק על יד המעלית ליד משרדי ההנהלה של הקניון. המאבק היה עיקש – אבישי צרח וצרח ואני לא הבנתי למה או מדוע וניסיתי בכל כוחי למצוא פתרון להיסטריה שדבקה בו.
שרתי שירים, ליטפתי, הצעתי אוכל, ניסיתי להחליף חיתול ולבסוף מיואשת, רגע לפני שהתחלתי לבכות בעצמי מרוב תסכול פשוט ישבתי עצובה וחיבקתי אותו.
"את יכולה להשתיק אותו? אני מנסה לעבוד"
לפתע יצאה אישה מהמשרד הסמוך ובמבט זועף פקדה עלי להשתיק את התינוק כי הוא ממש מפריע לה לעבוד. שאלתי אותה האם שינו את המדיניות והקניון הפך לקניון ללא ילדים ותינוקות, והיא מבלי להתבלבל ענתה לי שלא, אבל בכל זאת היא מנסה לעבוד.
החלטתי להתעלם ולהמשיך בניסיונות ההרגעה של אבישי והיא הביטה בי במבט נוזף, ולאחר דקה נוספת המשיכה: "אני חושבת שהייתי ברורה קודם". מרוב כעס שכחתי שאני אישה נחמדה ומנומסת וצרחתי לעברה "אז תסגרי את הדלת או שתקני אטמי אוזניים!"
היא מלמלה עוד משהו על כך שפעם אנשים במדינה היו נחמדים יותר והלכה. לבסוף אבישי נרגע והמשכנו במסענו כרגיל מבלי לחשוב על המקרה יותר מידי. לפחות עד הפעם הבאה בה הבנתי שהבן שלי הפך למטרד עבור חצי מדינה; בעלי ואני החלטנו לצאת לנופש זוגי. מכיוון שהאפשרות להיפרד מאבישי ללילה עדין לא באה בחשבון מבחינתי (אני בטוחה שהוא דווקא היה שמח לישון בלעדי לילה אצל סבתא, אבל אני עדיין צריכה אותו איתי), חיפשנו בית מלון מפנק לזוג פלוס תינוק. התקשרתי לאחד מאותם מקומות המרגוע היוקרתיים, להזמין עבורנו חדר. השיחה התנהלה באופן הבא:
אני: שלום, אני רוצה בבקשה להזמין חדר לזוג ותינוק לשלושה לילות".
הפקידה: "אני מצטערת, אין אפשרות להביא תינוק למלון, אנחנו לא ערוכים לכך".
אני מופתעת ועדין לא יורדת לסוף דעתה: "אני לא צריכה מיטה עבורו, הוא יישן איתנו במיטה הזוגית".
הפקידה בנחמדות אך באסרטיביות: "אני מבינה, אבל לכאן לא מביאים תינוקות".
אני ממש מופתעת: "למה?"
הפקידה מסבירה: "אנשים באים לכאן לנוח ו..."
אני: "כשתראי את אבישי תביני שהוא הילד הכי מדהים בעולם ואני מתחייבת לך שאם הוא יבכה בחדר האוכל או יעשה בעיות באזור ציבורי אנחנו נצא איתו החוצה".
הפקידה: "אני מתארת לעצמי שהבן שלך חמוד אבל האורחים כאן לא רוצים תינוקות".
השיחה הסתיימה. להפתעתי, ניהלתי כזאת שיחה בדיוק עם עוד מספר מקומות.
לבסוף מצאנו צימר נחמד ברמת הגולן שהסכים לקבל אותנו כמו שאנחנו, כולל התינוק הסורר. אבישי התנהג למופת, שיחק יפה כל הנסיעה הארוכה, שר שירים לבעלי הצימר, הסכים להצטלם בשמחה מתי שרק רצינו, אכל חביתה עם גבינה ואפילו שיחק בשקט במשך 40 דקות כשעשו לנו עיסוי.
חזרנו הביתה שמחים ומרוצים אך עדיין שני המקרים האלו הטרידו את מנוחתי. זה לא נראה לי הגיוני.
ילדים בבית קפה, למה?
ומצד שני, לכבוד יום הולדתי השארתי את אבישי אצל סבא וסבתא ונסענו בעלי ואני לאכול ארוחת בוקר טעימה ולצפות בסרט.
הגענו מוקדם אל בית הקפה, תפסנו פינה שקטה וברקע נשמעו שירים רומנטיים בצרפתית (או לפחות ככה נראה לי. בצרפתית הכל נשמע רומנטי). ישבנו יחד והתמוגגנו מהשקט ומהחופש. לפתע נכנס זוג עם תינוק כבן שנה וילדה כבת שנתיים. מאותו רגע הדברים החלו להתדרדר. הילדה החליטה שהיא מסתובבת לה באופן חופשי בבית הקפה בין הרגליים של המלצרים, התינוק פרץ בבכי בכל פעם שראה את אחותו חולפת מבלי להתייחס אליו. ההורים ניסו לשכנע את הילדה לשבת כמו גדולה על יד השולחן אך ללא הצלחה.
תוך כדי ניסיונות השכנוע גם הילדה פרצה בבכי קורע לב ובשלב מסוים פשוט נשכבה על הרצפה תוך כדי רקיעות רגלים וצרחות עד לב השמיים.
כתוצאה מכך בכל פעם שאחד המלצרים רצה לעבור הוא נאלץ לדלג מעליה וסינן קללה כשהוא משתדל שאף אחד מהלקוחות לא ישמע. ואז זה קרה: אני הורדתי את כוס השוקו והנחתי אותה על השולחן, בעלי הניח לרגע את כוס הקפה בצד, הבטנו זה בזו ואז על אותו זוג נחמד וילדיהם ולרגע אחד כמעט והתגלגל על לשוני המשפט המרושע: "בשביל מה הם באו אל בית הקפה עם הילדים, אלוהים ישמור!", אבל לא אמרתי אותו בקול רם, אלא רק בלבי.
את הרוע החליפה מיד תחושת אשמה ואז הבנתי, האנשים בעולם לא באמת נחלקים לשני סוגים. הם פשוט עוברים בכל פעם צד לפי מה שמתאים להם באותה סיטואציה.
איזה מזל שבסוף כל התינוקות נרגעים בדרך זו או אחרת.
הכותבת היא מחברת הספר "כמה רחוק את מוכנה ללכת", בהוצאת כנרת זמורת ביתן