אחד הדברים הכי חמודים ומשוללי הגיון שילדים עושים כשמבקשים מהם להתחבא, זה להסתיר את הפנים ולהתגלגל מצחוק. רובנו מעולם לא עצרנו להבין את פשרה של ההתנהגות המתוקה והנאיבית הזו, על פיה ברגע שהילד לא רואה את סביבתו, הוא הופך לבלתי נראה בעצמו, אך חוקר נמרץ בשם ג'יימס ראסל הוביל צוות שלם באוניברסיטת קיימברידג' רק על מנת להגיע לפשר העניין, ומצא מסקנות מפתיעות.
"מפגש של מבטים חייב להתקיים על מנת להראות"
ראסל ערך מספר ניסויים על קבוצה של 37 ילדים בני 3-4. בראשון שבהם שאל את הילדים האם אפשר לראות אותם כשהם חובשים מסכות המסתירות את העיניים, והאם יוכלו החוקרים לראות מבוגר שיחבוש את אותה מסיכת עיניים. כמעט כל הילדים ענו שהם חבויים בזמן חבישת המסכה, ושגם מבוגר יהיה חבוי במצב כזה. הילדים אמרו שניתן לראות את הגוף שלהם, אבל לא 'אותם', דבר שהראה כי הם יצרו מעין הפרדה בין העצמי שלהם, שנותר חבוי, לבין גופם. הסתרת העיניים נמצאה כמקור לתחושת ההסתתרות. בניסוי שני, בו הילדים נשאלו האם בובה שמסתתרת בעזרת כיסוי עיניים היא אכן חבויה, ענו כל הילדים שכן. גם זה הוכיח שלא מדובר בתפיסה שמתייחסת לילד עצמו בלבד, אלא בהגיון הכללי שלו.
בניסוי הבא, ניסו המדענים להבין אם על פי הילדים חייב להיות קשר עין על מנת שילד ירגיש שהוא נוכח ולא נסתר. כלומר, האם חייב להיות מפגש בין מבטים כדי שהילד יחוש שרואים 'אותו', את העצמי שלו. הילדים נשאלו האם החוקר יכול לראות אותם כאשר הוא מביט בהם ישירות אבל הם מביטים הצידה, ולהפך, האם הילד יכול לראות את החוקר ברגע שמבטו מופנה הצידה. רבים מהילדים חשו כי הם חבויים כל עוד מבטם מוסט, ושהחוקר חבוי כל עוד מבטו מוסט.
"נראה שילדים פועלים מתוך עיקרון של תשומת לב מאוחדת, וחשים שעל מנת לקלוט אדם יש לנהל 'דו שיח' משותף, כזה המתרחש במפגש של מבטים", הסביר ראסל, שהמחקר שלו התפרסם בכתב העת הרפואי קוגניציה והתפתחות. "מדובר בתגלית מעניינת ויש צורך במחקרים נוספים. יש מקום לחקור את העניין בילדים אוטיסטיים, שפחות נוטים ליצירת קשר עין, וגם בילדים שנולדו עיוורים".
"המשחק הזה של 'קוקו!' בו ההורה מסתיר את פניו ואז מגלה אותן הוא אחד מאבני היסוד בהתפתחות הקוגניטיבית, ונעשה כבר מגילאים מאוד מוקדמים", אומרת המלווה ההתפתחותית אפרת פינקלר. "אנחנו מלמדים את הילדים שכשפנינו חבויים אנחנו לא נמצאים, ואז מתגלים שוב, ולמרות חוסר ההגיון שבכך, זה בונה את התקשורת. הילד מבין שאובייקט שיצא מטווח הראייה שלו עוד קיים, ואת אותו הגיון הוא מכיל גם על עצמו. יצא לי לעבוד עם ילדים הסובלים מפגיעה מוחית, המתקשים ביצירת קשר, ואיתם עובדים על משחקים כאלה באופן מיוחד".
>> רוצים לקבל את המחקרים הכי חמים בנושאי הורות? הצטרפו לעמוד הפייסבוק "להיות הורים טובים"