כשד' חגגה יום הולדת שנה, החליטו הוריה לרשום אותה לגן. כל הורה יודע שמדובר במעמד מרגש ולא פשוט עבור הורים וילד קט, שכבר צמחו לו שתי שיניים חמודות, והמילים הראשונות שלו הם אמא ואבא.
הגננת התלהבה, ההורים הגאים רשמו את הצ'קים והעתיד נראה מבטיח, אלא שמספר חודשים לאחר תחילת שנת הלימודים, הודיעה קבוצת הורים לגננת כי אם ד' לא תסולק מהגן הם יוציאו את ילדיהם. ד' נאלצה לעזוב.
אותו קקי לכולם
בנימוקיהם של ההורים לא נטען שד' היא נשכנית סדרתית, מרביצה לילדים או מושכת חזק בשיערות ראשם. הסיבה היחידה והרשמית שכן נמסרה על ידי הגננת וההורים להוריה של ד', היא העובדה שבתם ערבייה.
המקרה אירע לפני כשמונה חודשים בגן במושב מרחביה שבעמק יזרעאל. בסוף השבוע פורסם בידיעות אחרונות כי בני הזוג, מכפר סולם השכן, הגישו תביעה בבית משפט השלום בעפולה נגד אחת האמהות, שלטענתם הסיתה הורים נוספים, ואלו התארגנו ודרשו להוציא את הפעוטה הערבייה מהגן.
בכתב התביעה נטען להתבטאויות גזעניות מצד ההורים, להוצאת לשון הרע, להשפלה ולעוגמת נפש.
כאמא אני רק יכולה לדמיין כמה כואב זה שילדך דחוי ולא רצוי. לא משנה מהן הסיבות. כאב כפול ומכופל - עלבון צורב אחד בשביל הילד ועלבון נוסף בשבילך. סוג של אינתיפאדה בלב. לא פחות.
אני מאוד סקרנית לשמוע מה בדיוק תאמר להגנתה האם הנתבעת בבית המשפט? ומה לעזאזל כל כך הפריע להורים שהפעוטה בת השנה (ממוצא ערבי) תשחק כל בוקר עם הילדים היהודים שלהם. האם היא מהווה איום בטחוני? האם תגרום להתבוללות בקרב ילדי הגן? אולי הקקי שלה מסריח יותר? ערביות היא מחלת ילדים מדבקת וחשוכת מרפא? שמא פחדו שהקטנה תכניס לפה את הצעצועים ששאר הילדים מלקקים או שהילד ישוב יום אחד מהגן ויברך אותם בברכת סלאם עליכום?
לפי התרשמותי, מה שבאמת מעניין את ההורים בסוף כל יום בגן זה שהגוזל שלהם אכל טוב, ישן טוב ובעיקר היה מבסוט. עשרות פעמים אספתי את בתי בתום יום ארוך, ובחיים לא שמעתי שיחת אמהות על פוליטיקה. מקסימום על הפוליטיקה של הגננות והסייעות.
לעשות שלום בלי מתווך אמריקאי
שלא תבינו לא נכון, לא היו סימנים מקדימים: הגננת בהתחלה דווקא שמחה. היא בישרה להורים שיש מקום פנוי ושלמרות שמעולם לא היה בגן ילד ערבי, בתם תתקבל בברכה.
ייתכן שבסביבתם הקרובה של הוריה של ד' היו מי שהרימו גבה על המהלך שלהם, אבל הם היו בטוחים שילדתם תהיה מאושרת בגן הזה. הם היו פתוחים וסובלניים מספיק כדי לרשום אותה לגן שכל הילדים בו הם בני תרבות שונה. הם היו נכונים לחגוג את חגי ישראל, לכבד מנהגים אחרים. הם לא רק הושיטו יד לשלום ולדו קיום, הם הושיטו שש ידיים. בלי מתווך אמריקאי ועצה של שייח' מקומי.
הם רצו להתערבב ולעשות חברים חדשים. אבל במקום לחבק ולעטוף, להושיט יד בחזרה, להיות דוגמה, להראות שזה אפשרי באמת. במקום זאת, הם קיבלו כף של רוע מזוקק וגזענות בדלי עם חול לפנים.
כמה פחד, בורות ושנאה יגברו על אהבת אדם והגיון בריא? ולא רק כלפי מי שמוצאו שונה. יותר ויותר אנחנו שומעים על מקרים שבני עמנו נוהגים באפלייה וברשעות לאנשים שמתנהגים קצת אחרת, שנראים אחרת; צרי מוח וחסרי רגישות שנלחמים כדי להזיז הוסטל הסמוך לביתם ומשמש חברים עם מוגבלויות, או בתי ספר לא חינוכיים במיוחד שלא מתאים להם ילדים שחורים בתוכנית הלימודים.
אולי בהחלטתו בית המשפט יעשה צדק במקרה הזה, אבל להורים של ד' אני רוצה להגיד: אילו בתי הייתה רשומה בגן עם בתכם הייתי נלחמת על זכותה להישאר ומנסה להניא את ההורים מהחלטתם המטופשת. אם לא הייתי מצליחה, לא הייתי חושבת פעמיים אם להשאיר אותה שם. לא נאה לי לחלוק חלל עם פרימיטיביים.