כל אב ואם בעולם כולו, מכירים היטב את הכאב והתסכול שמציפים אותם כשתינוקם בוכה. הם חשים בסבלו, אך כמעט אינם יכולים לעשות דבר. הם לא תמיד יודעים מה מציק לו,  והוא מצדו, אינו יכול לומר. מאידך, כאשר התינוק מלהג במתיקות את מילותיו הראשונות, כה רבה השמחה בבית, הטלפונים מתחילים להתעופף באוויר והמצלמות נשלפות. מעבר לאושר הרב שממלא את הלב, מתקבלת במוחנו ההבנה שהנה, יש לנו איש קטן בבית, יצור תבוני, חושב ומדבר, שבחודשים הקרובים יתחיל לומר את כל אשר על לבו בשמחה ובקלות. תופעה כמעט לא מוסברת, ובעיקר מוסתרת על ידי הסובלים ממנה, הורסת את השמחה הזו לכ-10 אחוז מהילדים בגילאי 3-5. פתאום הם מתחילים, ללא כל התראה מוקדמת, או סיבה נראית לעין, לגמגם.

ילד קטן מכסה את פיו (צילום: Kathleen Spencer, Istock)
אחת הסיבות: הוא מצליח להכיל המון מידע, ואין לו מספיק כלים לבטא זאת | צילום: Kathleen Spencer, Istock

"בסוף זה באמת חלף"

אביגיל, בת 44 מירושלים, מעולם לא שמעה על תופעה זו, עד שבנה, עשהאל, כיום בן 14, החל לגמגם בגיל שלוש וחצי. "עשהאל התחיל לדבר בגיל שנה וחצי, וכשהיה בן שנתיים כבר היה לו אוצר מילים די עשיר", היא אומרת. "האמת, בעלי ואני הופתענו מהתפתחותו המהירה בעניין הזה".

אביגיל מספרת ששום דבר לא הכין אותם לגמגומו של עשהאל, שנפל עליהם כרעם ביום בהיר. "היינו מעמידים אותו על שולחן השבת בבית הוריי, והוא היה מדבר בקול כל כך רם יפה. יום אחד, לא אשכח את היום הזה, הוא חזר מהגן, לא נסער או כעוס באופן מיוחד, והתחיל לומר לי מה הוא רוצה לאכול. משפט שבעבר היה לוקח לו 4 שניות, פתאום התארך כמעט ל-20. ההברות התחילו לחזור על עצמן, היו לו הפסקות משונות בדיבור, וראו עליו שמאוד קשה לו עם זה. הוא לא ידע איך להתמודד עם הגמגום הפתאומי. גם אנחנו לא".

אביגיל מספרת שידידת המשפחה, קלינאית תקשורת ותיקה, ייעצה להם שלא לטפל בגמגום: "היא אמרה שזו תופעה ידועה, למרות שלא מדברים עליה הרבה, שקשורה להתפתחות הדיבור הטבעית אצל ילדים. כמו כן, היא הוסיפה שאם מדברים על זה עם הילד, זה יכול להלחיץ אותו ולהחמיר את המצב, ושברובם ככולם של המקרים זה עובר מאליו תוך שנה-שנתיים. למזלנו, היא צדקה".

ביטוי של תסכול

ד"ר מאיה פלטי, רופאת ילדים מומחית מקופת חולים לאומית, ובעלת דוקטורטPHD  בדרכי נשימה של ילדים, מציינת שגמגום מסוג זה מתחיל בדרך כלל בגילאי 2-3, ממש כמה חודשים לאחר שהילדים לומדים לדבר. לדבריה, מה שחשוב ביותר לבחון הוא תקופת הימשכות הגמגום: "גמגום קל אינו דורש טיפול, ובדרך כלל עובר עד גיל 5. מאידך, גמגום אמיתי, כלומר, קטיעות בשטף הדיבור שממשיכות לאחר גיל זה, מתרחש אצל שני אחוזים מהילדים, יוצא מגדר התופעה החולפת ודורש טיפול רציני".

ואכן, כפי הידוע כיום, יש קשר פסיכולוגי-נפשי עז כמעט לכל בעיה גופנית, ובוודאי לגמגום. ד"ר אילת וידר-כהן, פסיכולוגית קלינית, מתייחסת להיבטים הנפשיים של גמגום בקרב ילדים צעירים: "גמגום בקרב ילדים הוא לרוב ביטוי של תסכול, מתח, חרדה או טראומה. מעבר לכך, ילד בגיל 3 כבר בהחלט יכול לקלוט מתח בין הוריו, לחוות אותו בעצמו, ולהגיב אליו, גם על ידי גמגום". כמו כן, לדבריה, ייתכן שהילד קולט שיש ממנו ציפיות גבוהות שהוא לא עונה עליהן, ולכן צריך מאוד לשים לב לעניין זה.

מלבד זאת, ד"ר וידר-כהן, מציינת שבעולם פסיכולוגיית הילדים מקובל לטעון שילדים בגיל הרך קולטים המון מידע דרך הרגש, אך יכולת ההבנה והביטוי המילולי שלהם לא תמיד מפותחות בהתאם. כתוצאה מכך, נוצר פער בין כמות המידע השכלי והרגשי שנאגר אצלם במח, לבין יכולת הביטוי שלו, מה שיוצר באופן טבעי קשיים בהתבטאות מילולית וגמגום. מעבר לכך, לפעמים, בעקבות אירוע טראומתי כמו מפגש עם דמות מרתיעה או סרט מפחיד הילד מתחיל לגמגם. באופן טבעי ההורים מגיבים בלחץ, הפחד של הילד גובר, והגמגום הופך למעין מלכודת, שככל שהוא מנסה להיחלץ ממנה הוא שוקע בה עמוק יותר. במקרים כאלה למשל, הגמגום יעלם באופן טבעי, בעת שהסיבות שבגינם הוא פרץ, יפסיקו לשחק תפקיד משמעותי בנפש הילד.

"על הסיבות לתחילת הגמגום בקרב ילדים, עולם המדע עדיין לא עלה בוודאות", מציינת קלינאית התקשורת חנה יגל, המתמחה בגמגום ילדים. עם זאת, לטענת יגל, יש כמה כיוונים והשערות, שחלקם מחזקים את דבריה של וידר כהן. "יש תאוריה שגורסת שחוסר השטף נוצר כתוצאה מפער בין ה'דרישות החדשות' - קצב הדיבור שהופך פתאום מהיר יותר, השפה שהופכת עשירה יותר, המשפטים המתארכים, לבין ה'יכולת הטכנית' של הילד - מה שבאמת מאפשר לו מנגנון הדיבור שלו, שלא מורגל לדרישות החדשות", אומרת יגל. "לפיכך, כשיש פער בין הדרישות החדשות ליכולת. הילד מהסס, מפחד, מתבלבל, ואז אנו יכולים לראות את כל סוגי ההפרעות בדיבור, או חלקן: חזרה על מילים, הברות, צלילים, שימוש במילות מילוי חלל כמו "סתם" ו"כאילו", עצירות באמצע מילה וכו'".

ילד מדבר עם אמא שלו (צילום: kristian sekulic, Istock)
התייעצו עם איש מקצוע, אבל אל תלחיצו אותו | צילום: kristian sekulic, Istock
אל תעלו את הנושא בפניו

לגבי אופי הטיפול, ד"ר וידר-כהן ממליצה לבצע הערכה של קלינאי תקשורת והתייעצות עם איש מקצוע בתחום הנפש, עדיף ללא הילד עצמו. בנוסף, כדאי שההורים יחשבו מה יכולים להיות הגורמים שמעיקים על הילד, ולעשות הרפיות ומדיטציות לילדים. לטענת ד"ר וידר-כהן, הזמן הטוב ביותר לפעולות אלה הוא לפני השינה, אז החרדות מתגברות.

משיחות עם הורים שילדיהם החלו לפתע לגמגם, עולה כי העניין שהיה הקשה ביותר עבורם, הוא ההתלבטות לגבי אופי ואופן הטיפול בבעיה, ורמת שיתופו של הילד במצוקת ההורים. "הדבר הזה קרע אותנו, פצע לנו את הלב, ולא ידענו מה לעשות", אומרת אביגיל. "עשהאל התחיל לגמגם, מיד צנח לו הביטחון העצמי, הוא כמעט לא דיבר איתנו כי היה מתבייש, והכי גרוע היה שהילדים בגן התחילו לצחוק עליו. הם היו אכזריים, כמו שרק ילדים יכולים להיות".

יגל מציינת שאם הילד לא מדבר על הגמגום ולא מביע תסכול אין צורך להעלות את הנושא, אך אם רואים שזה מכביד עליו ויוצר אצלו קשיים יש לדבר איתו על העניין, להגיד לו שאין בכך בושה, שברוב המקרים הבעיה חולפת, ושאנחנו תמיד נהיה שם בשבילו במידה וזה יימשך.

לפי המומחים, נראה כי הדבר החשוב ביותר בהתמודדות זו, הוא השלטת רוגע אמיתי ושלווה נפשית בתוכנו, שממילא תקרין גם על הילד ולכל המשפחה. חשוב לזכור, כי לרוב, הגמגום יחלוף, וגם אם לא, ישנם טיפולים שיכולים לעזור בכך. חרדות, לחצים ותסכולים רק יחמירו את המצב, אצל כולם. ועוד דבר, תזכרו שגם אם זה לא יחלוף, אנו רואים לאורך ההיסטוריה המון אנשים גדולים שהצליחו ועשו חיל בחייהם, למרות, ואולי בגלל, היותם מגמגמים. אז כדאי להוריד לחץ, להירגע, ובעיקר להקשיב בסבלנות ובנחת לילדכם. אם הוא כל כך מתאמץ להגיד לכם משהו, כנראה שזה משהו שמאוד חשוב לו לומר.

>> לעמוד הפייסבוק שלנו כבר הצטרפתם?

>> ואיך מחנכים ילד מגמגם בלי לפגוע בביטחון שלו? מיכל דליות מייעצת