אלה, יועצת השינה שלנו, עשתה לנו מיפוי (עגום) של המצב. נבו, לא שלא ידענו, סובל מהתמכרויות רבות ותלוי בלפחות שלושה גורמים שבלעדיהם הוא לא מסוגל להירדם: מוצץ,  חיתולי ונדנוד של המיטה - לאו דווקא חלש, באנדרסטייטמנט. בערבים הוא נעזר בשתיית מטרנה או מים כדי להתמוטט סופית בנחירות. לפעמים הוא לא מסתפק גם בקיומם של כל התנאים האלה, והדרך היחידה להכריע אותו היא על ידי טיול בעגלה, עדיף ארוך, עדיף בחושך ועל דרכי כורכר וחצץ, כדי שהגוף שלו יטולטל כמה שיותר.

נבו ובקבוק המים
כבר לא שותה בקבוקים שלמים של מים. נבו | צילום: תומר ושחר צלמים

לפעמים אני תוהה איך אני, מכולם, הגעתי למצב הזה. לפני שהייתי אמא דמיינתי את עצמי כהורה עתידי שיציב גבולות, שלא ייתן לצאצא שלו לכופף אותו, שלא יישבר מכל בכי קטן. היום אני מבינה שאין דין בכי קטן כדין בכי גדול, ושלא צריך להיות רך במיוחד כדי להתכופף מול תינוק שצורח עליך באדיקות במשך חודשים. צריך פשוט לרצות קצת שקט.

הילד עושה טרור

המשימה שלנו היא, אם כן, לגמול את הילד אחד-אחד מכל גורמי התלות שלו, ולבסוף ללמד אותו להירדם ללא כל עזרה וגם ללא נוכחות של מבוגר בחדר. אלה מבקשת שנתחיל מהקל ביותר: כשנבו מתעורר בלילה בלי מוצץ, עלינו לבקש ממנו לקחת את המוצץ לבד ולא להגיש לו אותו. הילד גדול ואין ספק שהוא יודע לקחת מוצץ בעצמו, אבל כשהוא מתעורר בלילה הוא מייבב בעיניים עצומות ופה פעור כמו איזה גוזל אומלל, ואת ההתנהגות השערורייתית הזו אנחנו עומדים למגר.
זה לא צריך להיות מסובך. פיזרנו לו שישה מוצצים לבנים ברחבי המיטה, ובכל התעוררות אנחנו אמורים לחזור שוב ושוב על המנטרה "קח מוצץ ושים בפה", ובשום אופן לא לעזור לו. אחרי כמה לילות, מבטיחה אלה, נבו יידע להסתדר לבד ולא יקרא לנו לעזרה.

את הבשורה על שינוי ההרגלים בשעות הלילה קיבל העולל מלא האופי שלי בחוסר שביעות רצון בולט, והלילה הראשון עורר גל של התנגדות והתקפי זעם תוך-שנתיים. נבו התעצבן, כיווץ את גופו בכעס, צרח, השתולל וסירב לגלות עצמאות-צצי, אבל חיבוק או בקבוק הרגיעו אותו, ולאחריהם התרצה מיד וניאות לגרוף בעצמו את המוצץ לפיו. כבר חשבתי שניצחנו, אלא שבלילה השני והשלישי חלה הסלמה.

"הילד עושה לנו טרור", הודעתי בבוקר לאלה. "הוא מבין מה אנחנו רוצים, והוא מתנגד בכל הכוח. בשני הלילות האחרונים הוא החזיק אותנו לידו כל הלילה, ואם רק הפסקנו לנדנד את המיטה, הוא התעורר שוב בצרחות. אם לא הייתי יודעת שזה בגלל סיפור המוצץ, הייתי אומרת שהוא מרגיש לא טוב או משהו. וואו, איזה ילד חכם ודעתן יש לי".

כמה שעות מאוחר יותר, שיחת טלפון מהגן שבישרה לי שנבו עם חום - הזכירה לי שאיני פסיכולוגית של תינוקות, אלא סתם אמא חפרנית שמצטיינת בניתוחי סרק. חיפוש מהיר בפה של הילד גילה שן חדשה ועקומה. את הלילה הבא העברנו שלושתנו בשינה רצופה ונעימה – בזכות הנורופן האהוב. לפעמים אני תוהה למה אי אפשר לתת לנבו קצת מהקסם הזה כל לילה.

עכשיו גם בן זוגי רוצה טפיחות בישבן

השבוע המשיך עם שתי הנחיות נוספות – להמעיט את המים בבקבוקים שנבו שותה בלילה, ולנסות שלא לנדנד את המיטה שלו. אני מגלה ש"להמעיט" ו"לנסות" הן הנחיות מתסכלות; אם התינוק מתעקש וצורח חזק, אני מגישה לו, כנועה ואומללה, בקבוק מים. וכאשר הוא מתהפך מצד לצד במיטה, בסוף אני מנענעת אותה כדי להרדים אותו.

השיטה הזו הדרגתית מדי, אני חושבת לעצמי. לא יכול להיות שמשהו באמת ישתנה, אם אני לא משאירה אותו צורח קצת במיטה אפילו פעם אחת. אם לא מתקיימת כאן גמילה אמיתית, אז מה אנחנו עושים פה בעצם? זה בכלל הולך לעבוד? כמה זמן זה ייקח?

המוצצים של נבו
שיעור ראשון בעצמאות: את המוצצים הוא לוקח מעכשיו לבד. האוסף של נבו | צילום: תומר ושחר צלמים

אני לא הכי טובה עם מצבי עמימות. בין יתר התכונות הפחות אטרקטיביות שלי ישנו הצורך הכפייתי שלי לדעת תמיד מה הולך לקרות, מתי ובאיזה אופן. אלה לא יכולה לתת תשובות לשאלות שלי: היא לא יכולה לחזות איך נבו יקבל את השינויים או כמה מהר נראה שיפור בלילות שלו, אבל היא לפחות שם כדי להזכיר לי שאנחנו בדרך הנכונה ושאין מה לעשות, זה לוקח זמן.

אבל הנה עבר לו עוד שבוע, ופתאום אני כן מצליחה להבין מה שינינו; נבו למד לקחת לבד את המוצץ לפה, והוא כמעט הפסיק לעשות על זה סצנות; במקום להשקות אותו בבקבוקים שלמים של מים, הגשנו לו השבוע רק 40CC  בכל בקבוק, וממשיכים להוריד; וביומיים האחרונים לא נדנדנו את המיטה שלו אפילו פעם אחת.
אלה המליצה להחליף את נדנוד המיטה בטפיחות עדינות על הישבן של נבו, מהן לטענתה יהיה לנו הרבה יותר קל להיפטר בהמשך.

"מה הקטע עם הספאנקים בתחת האלה?", שאל טל כששכבנו לישון באחד הלילות, "למה תינוקות כל כך חולים על זה?".
"זה מייצר לגוף שלהם תנועה", הסברתי לו, "תשכב על הבטן, אני אראה לך".
אחרי שהטפחתי אותו יפה-יפה במשך שתי דקות, ביקשתי שידגים גם עליי. "לא, תמשיכי, זה נורא נעים, כבר כמעט נרדמתי", מלמל מנומנם. אוי לא, רק זה חסר לי; עוד תינוק שאצטרך לגמול מהרגלי שינה רעים.

>> בטור הקודם: אמבטיה, מסאז', משמרת לילה

לכל הטורים של נועה יחיאלי