נבו בן שנה, והוא מתעורר בין שלוש לעשר פעמים בלילה. בדרך כלל זה יותר לכיוון העשר, פחות לכיוון של השלוש. את הלילות הבודדים שבהם התעורר פעמיים אני יכולה לספור על יד אחת.
בחרתי לפתוח ככה את הסיפור שלנו, כדי להביא לכם את העובדות המזעזעות מיד על ההתחלה, בלי הקדמות, בלי התנצלויות – זה המצב שלנו. איך הגענו לנקודה עגומה כל כך ומה אנחנו מתכוונים לעשות בקשר לזה? או, זה בדיוק העניין שלשמו התכנסנו.
יש לכם כזה?
נבו נולד בראש השנה של השנה שעברה, והביא המון אושר לאביו והמון חרדה לאמו. התדע להיות לו לאם? בימים הראשונים שלאחר הלידה, כולם אמרו לי כל הזמן "אל תקשיבי לאף אחד – את יודעת הכי טוב". מהר מאוד התברר לי שמדובר בעוד אחד מהבלופים הגדולים שהעולם מוכר לנו על אימהות, שכן לא רק שלא ידעתי הכי טוב, לא ידעתי כלום.
לא היה לי שום מושג מה נכון ומה עושים, ולמרות שקיבלתי מכל עבר עצות סותרות ומבלבלות – דווקא שמחתי בכולן. לא ידעתי שום דבר, אבל לפחות אספתי לי מצבור של גישות בנוגע לחינוכם של תינוקות בני יומם – ומתוך המבחר הזה התחלתי לברור, לבחור ולגבש את דרכי ואת עמדותיי.
ומה הן אותן עמדות? קודם כל, שאם לא גידלתם תינוק פעלתן שלא הפסיק לצרוח ברצף במשך ארבעה חודשים – אל תדברו איתי. יה, יה, לכל ההורים קשה ובלה בלה בלה; הרשו לי פשוט לקבוע שלנו היה קשה יותר, ואת הוויכוח נשאיר לטוקבקים.
אין לי עניין לשכנע במסכנות שלי, גם לא להיכנס לדיון על מה עשינו או לא עשינו שגרם לתינוק שלנו להיות כה מאתגר. הופה, הנה עמדה נוספת שגיבשתי לגמרי לבד: הורים שגידלו תינוקות רגועים, ידם נוטה להיות קלה על ההדק עם אמירות דורשות-רצח כמו "זה אתם והפעולות שלכם שהשפעתם על הטמפרמנט שלו". לכו, אתם והילדים הבוהים-בחלל-בערות-וישנים-כל-הלילה-מגיל-אפס שלכם, טוסו לאיזה סיבוב בקניון עם העגלה.
אני לא יכולתי להרשות לעצמי כזה: נבו לא היה מוכן לשבת בשקט לא באוטו, לא בעגלה, ובטח שלא בקניון. בקיצור, אם לא היה לכם אחד כזה, אתם פשוט לא מבינים.
לא זזים בלי כדור פיזיו
בהתאם לאופיו הסוער, גם ההירדמויות של נבו היו קשות מההתחלה. לא הספיק לו שנרים אותו על הידיים כדי שיוכל להירדם - הוא דרש גם קפיצות על כדור הפיזיו, אותו נשאנו איתנו במושב הקדמי של האוטו לכל מקום שאליו הלכנו, ולו גם לשעות בודדות. בלי הכדור היינו גמורים, כי נאלצנו לייצר אשליית כדור בעזרת קפצוצים – מה שלא תרם למוניטין שלנו כהורים בימים שבהם התפוצצה בתקשורת פרשת התאומים המטולטלים.
לעומת זאת, בעולמם המקביל של חברתי לירון ובנה התינוק אורי, שהיו גם הם בחופשת לידה באותה התקופה, הדברים נראו אחרת לגמרי. למרבה הקנאה, אורי היה יכול לשכב באוניברסיטה ותוך כדי להתנמנם ולהירדם. אם לירון רצתה להרדים אותו באופן יזום, היא הייתה מניחה אותו במיטה ומלטפת קלות. "אם הוא מקטר, אני נוגעת בו קצת והוא נרדם. אני לא מרימה אותו על הידיים", כך הייתה אומרת לי.
מתוסכלת, ניסיתי להבין מה לירון עושה נכון שאני לא. לקח לי זמן לקלוט שההבדל בינינו הוא שהיא מרדימה את אורי, ואני את נבו; אם התינוק של לירון היה בוכה, גם היא לבטח הייתה מרימה אותו. הוא פשוט לא העמיד אותה בניסיון.
טוויסט בעלילה: הריון לא מתוכנן
הזמן חלף, ונבובו גדל להיות ילד מקסים בן שנה שמתקשה להירדם בערבים ומתעורר יותר מדי בלילות. הוא עדיין תינוק תזזיתי במיוחד: הוא לא יושב לרגע אחד במקום, הוא צוחק בהתלהבות מופרכת מכל חתול שעובר ובוכה בכעס מוגזם מכל עלבון. הוא תינוק-טורבו, לטוב ולרע, וככה אנחנו אוהבים אותו; אנחנו רק רוצים לישון קצת בלילה, כי למרות שנבו רק בן שנה, תיכף עומד להיות לו אח קטן.
טוויסט בעלילה! חרף העובדה שהחשבתי את עצמי לאישה מתקדמת ונאורה, גיליתי לפני חצי שנה שאם לא משתמשים באמצעי מניעה – נכנסים להריון. וכך אני מסתובבת במבוכה עם ילדון שעוד לא יודע ללכת ועם בטן הולכת ותופחת, תוהה לאן הכנסנו את עצמנו ואיך נצא מזה שפויים, נפרדת ממכרים וחברים לשנתיים הבאות, בהן ככל הנראה לא אוכל להיות בקשר, מחזיקה לעצמי אצבעות ומפנטזת על גיל 35, אז יהיו לי שני בנים גדולים שישחקו לבד כדורגל בחצר ויפנו אותי לראות שידורים חוזרים של בנות גילמור ללא הפרעה. עד שזה יקרה, אני הולכת לעבור כנראה כמה שנים לא קלות בכלל.
אז יש לנו פעוט בן שנה שמתעורר עשר פעמים בלילה, אמא בהריון שלהוטה להסדיר את הסיפור הזה לפני שהתינוק החדש ייוולד ואבא, שבעיקר להוט שאמא תפסיק לחפור לו. נדמה ששלושתנו מוכנים לצאת לדרך, להרפתקה שבסופה נישן שלושתנו יותר טוב. איך זה יקרה בדיוק? גם אני סקרנית לדעת.