בימים האחרונים יש לי תחושה משונה. בבת אחת החיים שלי הסתדרו והפכו להיות משהו נחמד ורגוע, כאילו שהצלחתי סוף-סוף להשיג איזה שקט שחיכיתי לו המון זמן. אלא שיחד עם ההקלה וההתענגות על הימים הטובים, יש בי קצת עצב: אני יודעת שאין לי המון זמן ליהנות מהם. בכל רגע ייוולד לנו עוד תינוק, והשקט עומד להיגמר.
אין ביקורים לתינוק
את תהליך השינה הזה עם אלה, יועצת השינה שלנו, התחלנו לפני 11 שבועות, שהם יותר מחודשיים. המצב אז היה לא פחות מקטסטרופלי: ההשכבות היו בלתי אפשריות, הלילות היו מסויטים. טל ואני פיתחנו התמקצעות במיקומם של הכבישים המשובשים ביותר בקיבוץ, אלה שמייצרים את אפקט הרטט המוצלח ביותר. החלפנו פעמיים את כל הגלגלים במיטה של נבו, אחרי שאלה לא עמדו בנסיעות האינטנסיביות לאורכו ולרחבו של החדר. לפני שהיינו הולכים לישון היינו מכינים צי של בקבוקי מים רתוחים, כדי שנוכל להציע לילד המתעורר לגימה או לדרבק לו מהר-מהר מטרנה. בהתאמה, בכל לילה הייתה מתבצעת לפחות החלפת טיטול אחת – והרבה פעמים החלפה טוטאלית של כל האאוטפיט, שנרטב כולו מכמות הפיפי שהתינוק ייצר. היינו מתעוררים אליו כמעט פעם בשעה, מקוששים שעות שינה כמו קבצנים, מתחילים את היום שלנו בחמש בבוקר. כן, החיים שלנו היו ירודים מאוד בתקופה ההיא.
אז כן-כן, את המטרה לשמה התכנסנו, אילוף הסורר, אפשר לומר שהשגתי. נבו ישן בלילות, וגם אנחנו. זה לא שהכל מושלם, והוא עדיין מתעורר לפעמים; אבל כשאנחנו קמים אליו עכשיו אנחנו כבר לא מציעים לו בהיסטריה ארסנל של אלמנטים-מעודדי-הרדמה כמו שהיינו עושים קודם, אלא רק לוחשים ששש בכניסה לחדר שלו, ובדרך כלל הוא פשוט מניח את הראש, וחוזר לישון.
"אני פוחדת שכשהתינוק החדש ייוולד נחזור בלי לשים לב שלושה חודשים אחורה מבחינת השינה של נבו", אני משתפת את טל בפחד הכי גדול שלי (שמדורג, בעצם, במקום השני אחרי הפחד להגיע לחדר לידה עם פתיחה שלא מאפשרת מתן אפידורל). אם להיות כנה - אני לא רואה איך אנחנו מצליחים שלא לחרבש את כל העסק.
להזכירכם, ילדתי את נבו ממש לא מזמן, ככה שאני זוכרת כמה קשה לחולל שגרה מובנית בבית שיש בו ילוד רך. אין יום ואין לילה, אין סדר יום, אין חוקים – בשבועות הראשונים, לפחות, חיים מדקה לדקה ולא מתיימרים לעשות תכניות. איך נשמור על נבו בתוך הבלאגן הזה, שלא יתבלגן לנו?
"שבוע אחרי שאני מגיעה הביתה עם התינוק – אין ביקורים", אני מודיעה לחברים ולמשפחה. ברור שבא לי שכולם יבואו, יגידו כמה התינוק החדש ברור ויביאו לי עוגות, אבל אני רוצה לשמור על השגרה של נבו, ולא נראה לי שפסטיבל התינוק החדש יעשה עמה חסד. כשבאים אלינו אורחים הביתה הילד מתרגש ומסתחרר, ומשיא ההיי קשה לבן שלי להירגע ולהגיע למצב מקדם-שינה (ושלא לדבר על העוגות, שאין סיכוי שהוא יסכים לוותר עליהן, ויחריבו לו את ארוחת הערב).
השכבה טובה ושלווה, אני מזכירה את הנעשה בפרקים הקודמים, היא המפתח לשנת לילה רציפה. יהיה מאתגר להמשיך ולקיים אותה כסדרה עם תינוק צורח ברקע, אני משערת. אוף, אני כבר יכולה לדמיין איזה בורדל ילך פה: השעות לא תהיינה שעות, הטקס לא יהיה טקס, ההרדמות תחזורנה להיות מפרכות ואינסופיות. אין, הלך עלינו.
במסגרת הפסימיות לעת לידה שלי, אני גם די בטוחה שנבו יפתח תגובה רגשית חריפה לבוא התינוק החדש ויחזור להתעורר מלאנתלפים פעמים בלילה. במטרה להבטיח לעצמו שלא נטשנו אותו לטובת העכבר הקטן וחסר הצורה שהצטרף למשפחה, הוא בטח ידרוש שנתייצב לצד מיטתו מדי שעה עגולה למסדר עם מספרי ברזל. "אמא – כאן, אבא – כאן", הוא ימנה אותנו בקשיחות תוך כדי בדיקה פיזית דקדקנית שתאשר שלאמא אין שום גורם זר דבוק לציצי, ואז הוא בטח יבקש על הידיים. אז נכון, אני כבר לא אהיה בהיריון ויהיה לי יותר קל להרים אותו, אבל עם תינוק בן אפס בבית – איך יהיה לי כוח?
ונניח, רק נניח, שהוא יקבל יפה את האח החדש שנביא לו, ולא יגלה שום סימן לחולשה או לקושי – הרי שגם אז הבכי של התינוק החדש יעיר אותו, וחזרנו שוב ללילות שימורים חסרי סיכוי. אוי, מה עשינו? איך חשבנו בדיוק שהמצב המופרך הזה אמור לעבוד?
אי קטן של יציבות
די, אני כבר לא פוחדת מעין הרע. מותר כבר להגיד את זה: ניצחנו במערכה, אילפנו את הסורר. אלא שבניצחון הזה יש משהו מתעתע, וכשחושבים על זה טוב מבינים שמדובר בתהליך שלא יסתיים אף פעם. כמו שאומרים בעולם הדיאטות: החלק הקשה הוא לא לרדת במשקל, אלא לשמור עליו ולא לעלות בחזרה. בדיאטה הלילית של נבו, המשימה האמיתית, הסיזיפית, שאין לה דד ליין מוגדר, תהיה לשמור על הסורר מאולף. בכל יום מחדש להמשיך להתעקש, לא להרפות, לא להשיב הרגלים ישנים. זו הייתה משימה רצינית גם בלי שהיה נכנס לתמונה תינוק קטן וצווח, ואיתו, ברור לי, היא עומדת להיות קשה פי כמה.
כבר כמה ימים שאני מרגישה כאילו החיים שלי פתאום הסתדרו. השיטה עבדה, נבו ישן טוב, השקט שב אל לילותינו. בכל יום אני עומדת ללדת, והשקט יופר; אני מאחלת לעצמי, מיד אחרי האיחול להספיק לקבל אפידורל גם בלידה השנייה, שבתוך כל הרעש נצליח לייצר לנבו אי של יציבות ובטחון, מקום מוכר ורגוע, מקום בו גם אם מתעוררים - אפשר להניח את הראש, ולחזור לישון.
* תהליך השינה של נבו לווה עד ידי יועצת השינה אלה גרשטיין, הותאם למשפחה באופן פרטני ולא יתאים בהכרח לכל ילד
>> לעמוד הפייסבוק "להיות הורים טובים" עשיתם לייק?