לפני כמה ימים פתחתי את הפייסבוק ונתקלתי בססטוס של עיתונאית די מוכרת בו כתבה על בעלת הבית המרושעת שלה שרוצה לעלות את דמי השכירות שלה. לאחר מכן היא כתבה מילות נאצה על אנשים כמותה ואחת הקללות שהיא בחרה לכתוב באותו הקשר היה "אוטיסטים".
מישהי העירה לה בתגובות שאוטיסט זאת לא קללה, ואילו חברה אחרת כתבה שם את המשפט המרושע הבא: "אוטיזם זה מוח גברי קיצוני, מום רגשי עמוק. כמו שאומרים אנורקטית למרות שזו מחלה קשה בלי למצמץ, בהחלט אפשר להגיד אוטיסט, במיוחד בתקופה שאוטיזם מתוגמל, מדובר ומהולל".

אמא מחבקת ילד
איך אתם מצפים מהילדים שלכם לקבל את השונה? (אילוסטרציה) | צילום: אימג'בנק / Thinkstock

קראתי את המשפט הזה מספר רב של פעמים ולא הצלחתי להבין איך מישהי באמת חושבת דבר כזה. איך המשפט המטופש הזה קשור לבן האוטיסט המהמם שלי או לשני הילדים האוטיסטים המדהימים של חברה שלי. לאחר מכן הגיע משפט המחץ שלה: "די לדיכוי המחשבה והשפה!"

ואני חשבתי לתומי, שזה בכלל לא קשור לדיכוי מחשבה ושפה, אלא רק לתרבות דיון ולמעט חמלה אנושית. נתחיל מזה שבאופן כללי רצוי שנהפוך לחברה יותר סבלנית ונשתדל לא לקלל, אבל מכיוון שאין סיכוי שאצליח בטור אחד לשנות את העולם, ומכיוון שגם אני, כמו כולם, לעיתים פולטת קללה כזו או אחרת, הייתי רוצה לפחות לגרום לאנשים לחשוב על המשמעות הקללות שהם מוציאים מהפה ומהדרך בה הקללות נתפסות בפני הילדים שלהם, למשל.

האם באמת יש צורך לקלל מישהי במילים כמו "מפגרת", "אוטיסטית", "אנורקטית"? אני מבינה שלאנשים שלא נתקלו מעולם בילד או מבוגר אוטיסט זה נשמע כל כך טבעי לפלוט את המילים האלו כקללה, אבל כשחושבים על זה לעומק, מבינים שזו טעות. אם ילד שומע את ההורים שלו מקללים אנשים אחרים ובוחרים להשתמש במילה "מפגר" - בפעם הבודדת כשהוא ייתקל באמת בילד מפגר, הוא לא ירצה לשחק איתו כי מדובר מבחינתו במשהו שלילי. אסור לשכוח, חברה וחינוך טוב ואמיתי נמדדים גם בסבלנות וסובלנות לשונים.

אוטיזם זה לא טרנד

לפעמים המילים יוצאות מבלי שנתכוון, הכל מתבצע באופן אוטומטי מבלי לחשוב. לא מזמן הייתי עם בני וחברה בגן השעשועים והיה קר למרות שכבר התחיל הקיץ. רוח חזקה נשבה ובמקרה היה לי כובע של חורף בתיק. לרגע חלפה במוחי מחשבה לחבוש לנמרוד את הכובע. כשהוצאתי את הכובע מהתיק, אותה חברה מייד התנפלה עלי, "מה פתאום כובע של חורף בקיץ, את רוצה שהוא יראה אוטיסט?". אחרי שנייה היא הבינה מה היא אמרה, היה רגע קצר של מבוכה ושתיקה שלאחריו היא התנצלה עשרים פעם. למען האמת, היא לא הייתה צריכה להתנצל אלא רק לחשוב מדוע ילד בקיץ החובש כובע של חורף - תמונה באמת מטופשת, מעבירה לה בראש אסוציאציה של ילד אוטיסט. ישנם ילדים אוטיסטים יפים כמו מלאך בצורה יוצאת דופן, לבושים ללא רבב, וחכמים על סף הגאונות שאיש לא היה מנחש שהם אוטיסטים, ועדיין, רוב האנשים, כשהם שומעים את המילה אוטיסט חושבים על אדם שונה חזותית ואולי על סוג של טמבל.

אני חייבת להודות שלא חשבתי על הנושא הזה מעולם. גם אני מדי פעם הייתי פולטת בעצבים כלפי מישהו "מפגר" ובכלל לא חשבתי על המשמעות הזו, עד שאמא אחת  לילדה מפגרת פנתה אליי והסבירה לי עד כמה הדבר מפריע לה. קצת כעסתי על עצמי שלא הגעתי למסקנה הזו לבד. התביישתי ולא חשבתי לתקוף אותה במשפט "די לדיכוי המחשבה והשפה".

דבר נוסף הפריע לי - החלק האחרון במשפט שכתבה אותה האישה: "במיוחד בתקופה שאוטיזם מתוגמל, מדובר ומהולל". באמת שלא הבנתי את כוונתה. זה מזכיר לי הערה של חברת ילדות מהתיכון שלא ראיתי שנים ואיתה נפגשתי לא מזמן. שיתפתי אותה בעובדה שהבן שלי אוטיסט והתגובה שלה הייתה ביטול מוחלט: "אוי באמת, שוב פעם הקשוקש הזה על האוטיזם. היום זה מאוד פופולרי. כל ילד שלישי מאובחן כאוטיסט, רק כי הפסיכולוגים חושבים שזה באופנה".

ילדים רבים
גם מפגר זה לא קללה וכך גם כל מוגבלות אחרת (אילוסטרציה) | צילום: אימג'בנק / Thinkstock
לא ידעתי איך אני אמורה להגיב למשפט כל כך מטופש וחסר טקט. אפילו להיעלב לא יכולתי בגלל שהמוח שלי לא הצליח להבין מאיפה כל כך הרבה בורות הצליחה להתנקז למשפט אחד. בסוף אמרתי לה בצחוק, "זה לא כל ילד שלישי, זה אחד ממאה".

כן, אחד ממאה, הסיסמא הכואבת של המאבק הצודק שארגנה אלו"ט יחד עם הורים לילדים על הספקטרום. זה שגרם לתקשורת להתעניין מאוד בספקטרום האוטיסטי עד שחלק מהאנשים באמת לא מסוגלים יותר לשמוע את המילה הזו אוטיסט מבלי לרצות להקיא. אבל מה לעשות, לא כולם יכולים להרשות לעצמם לכבות טלוויזיה או לסגור את העיתון כשהנושא הזה שוב צץ, יש כאלו שזה כל החיים שלהם. אני חיה, נושמת וישנה אוטיזם.

דיכוי שפה? התכוונת אנושיות

לחברה שלי יש ילד אוטיסט מתוק שמאוד אוהב ילדים אחרים ורוצה לשחק איתם. הבעיה היא שהוא מדבר בקול רם ומנפנף בידיו כל הזמן. להפתעתי גיליתי בגן השעשועים שהילדים שנתקלים בו בפעם הראשונה לא ממהרים להתרחק ממנו, אלא ההורים מבקשים מילדיהם לא להתקרב אליו, כאילו שהאוטיזם זו מחלה מדבקת. בפעם השנייה, גם הילדים כבר לא מתקרבים.

אז כן, כנראה שהכל מתחיל בזה שמבוגרים (לא כולם כמובן), גם כאלו שרואים עצמם כתרבותיים, משכילים ואוהבי אדם, מרשים לעצמם לקלל אנשים בשמות של מוגבלויות. הם תורמים לדימוי הנמוך של ילדים ומבוגרים עם צרכים מיוחדים, והדבר מחלחל לדור הבא ומזיק לשילובם של אנשים מיוחדים בקהילה.

לי יש רק בקשה אחת אליכם, תחשבו פעמיים על המילים שאתם זורקים לחלל האוויר. לפעמים פגיעה בנפש כואבת אפילו יותר מאלימות פיזית. וכן גברת נכבדה מהפייסבוק, זה לא קשור לדיכוי שפה, אלא לאנושיות וחינוך טוב. זה הכל.

שמה של הכותבת ובנה בדויים

רוצים ליצור קשר או להגיב למיכל? כנסו לעמוד הפייסבוק שלה

>> לעמוד הפייסבוק "להיות הורים טובים" עשיתם לייק?

>> בטור הקודם: מי רוצה את בני האוטיסט אצלו בבריכה?

לכל הטורים של מיכל