אני הולכת עם נמרוד לגן השעשועים. הוא אוהב ללכת לשם בדיוק באותה הדרך, לשיר בדיוק את אותו השיר ולהשתמש במתקנים בדיוק באותו הסדר כמו בפעם הקודמת.

אנחנו צועדים לאט ואני מתפללת אל אלוהי הנדנדות שלפחות נדנדה אחת תהיה פנויה. נמרוד לא יודע מה זה תורות. הוא לא מסוגל להבין שילד אחד משתמש בנדנדה והוא צריך להמתין. התפילה לא נענית. שתי הנדנדות תפוסות ואני מתעצבת אל ליבי. אני יודעת מה עומד להתרחש.

אמא מנדנדת ילד בנדנדה (צילום: אימג'בנק / Thinkstock)
כבר בדרך אני מתפללת שלפחות נדנדנה אחת תהיה פנויה (אילוסטרציה) | צילום: אימג'בנק / Thinkstock

נמרוד עומד על יד הנדנדות ודורש שוב ושוב להתנדנד. אני מסבירה לו שיש תור ושהוא צריך להמתין. דמעות מתחילות לצוץ בעיניו. הוא לא בוכה בקול רם. הסברתי לו בעבר שבכי לא יעזור אלא רק סבלנות.

רבע שעה עוברת. נמרוד לא זז מהנדנדה. "להתנדנד. להתנדנד. להתנדנד. להתנדנד".
אני מביטה באמהות שילדיהן תופסים את הנדנדה כבר 15 דקות במבט מתחנן. אחת מהן משתדלת לא להביט בי. השנייה לבסוף אומרת "טוב, יש כאן ילד שבוכה, בוא נוותר לו". הילד שלה לא מסכים, אז היא לוחשת לו "כן, אבל הוא כבר עשה לי חור בראש. תעבור למגלשה".
הילד יורד ונמרוד מאושר. הוא קופץ בשמחה ומתחיל להתנדנד.

מה יהיה בצבא? לא חושבת כל כך רחוק

לאחר כמה דקות הוא רואה ילדים צוחקים בקרוסלה. הוא מתחיל למלמל משהו ואני מבינה שהוא רוצה להצטרף אליהם. הוא עולה לקרוסלה, והם מסתובבים יחד וצוחקים בהנאה. נמרוד מחקה את צחוקם. למביט מהצד הוא נראה כמו ילד רגיל לחלוטין שמשחק עם חברים. מדי פעם הוא רוצה לומר משהו לאחד מהם, אך אומר זאת לי או לעצמו, ואני לוחשת לו באוזן כיצד עליו לנסח את השאלה ומזכירה לו להסתכל לילדים בעיניים כשהוא פונה אליהם.

אחת האמהות ניגשת אליי, "זה בן ראשון שלך?"
אני מחייכת, "כן".
"תשחררי חמודה. תשחררי. את לא יכולה לשחק יחד איתו. תני לו להיות לבד. מה זה כל היום להיות צמוד לאמא. מה הוא יעשה בצבא?"

אני מחליטה להמשיך לחייך. אין לי כוח להסביר לה שהבן שלי צריך אותי כרגע ושאני מלמדת אותו כיצד יש לפנות לילדים אחרים, פעולה שרוב הילדים לומדים לעשות לבד ללא כל קושי, ושהצבא זאת הבעיה האחרונה בחיים שלנו כרגע.

הילדים רוצים לשתות. אני מוציאה לנמרוד את הבקבוק שלו, בקבוק פטמה כמו של תינוק למרות שהוא בן שלוש. יש לו בעיה מוטורית בפה והוא לא מצליח לשתות בכוס או בבקבוק של גדולים. אנחנו נמצאים בטיפול ומתקדמים כל יום לאט.

האמא ההיא מביטה בי הפעם בתדהמה. היא מחליטה לחנך את הבן שלי. היא ניגשת אליו. "שלום חמוד. מה שלומך?"
נמרוד עונה, "טוב, תודה".
היא מתמוגגת. היא לא יודעת שאלו הן צמד המילים שבני יענה לכל אחד שישאל אותו מה שלומו. ציטוט שהוא למד בעל פה והבין ששמחים כשהוא עונה כך.
"רוצה לשתות מהכוס? אתה ילד גדול". היא מוציאה כוס חד פעמית ומוזגת מים.
נמרוד לא מושיט יד. לאחר שנייה היא לוקחת לו את הבקבוק מהיד. הוא מתחיל לבכות ולצעוק "לא רוצה! לא רוצה". היא קצת נבהלת מהתגובה, מחזירה לו מיד את הבקבוק ומביטה בי במבט מאשים שאומר "בגיל הזה הוא צריך לשתות בכוס".

אני לא כל כך יודעת כיצד להגיב, כי מצד אחד היא ניסתה לעזור וחשבה שהיא עושה משהו טוב, אך מצד שני, זאת חוצפה בלתי רגילה. אני בחיים לא הייתי חוטפת לילד לא שלי בקבוק מים מהיד. אז אני פשוט קופאת על מקומי. נמרוד לא ילד בכיין. ברגע שהבקבוק הוחזר לו הוא מיד הפסיק לבכות.

אמהות אחרות נהנות יותר?

משם עברנו למגלשה. התחלתי בכוונה לפתח קשרים טובים עם הילדים. אני משעשעת אותם, מצחיקה אותם ומקשיבה לסיפורים שלהם, ובעצם עושה הכל על מנת לגרום להם לאהוב אותי כדי שאוכל לארגן איתם משחק משותף יחד עם נמרוד שמעדיף רוב הזמן לשחק עם עצמו.

אני מתחילה לארגן משחקי תורות במגלשה והלב שלי נצבט. ילדים בגיל של בני משוחחים איתי שיחות ארוכות. הם מספרים לי על המגפיים החדשות שסבא קנה להם, מבקשים להיות ראשונים בתור, ומראים לי כיצד הם מטפסים במהירות על הסולם. נמרוד, לעומת זאת, מעדיף להצביע על ציורי הדגים המוטבעים על המגלשה ואדיש כשאחרים עוקפים אותו בתור, ולפעמים אפילו דוחפים אותו. אני מנסה לדבר לעצמי בלב "אני לא מקנאה-אני לא מקנאה-אני לא מקנאה. הבן שלי מהמם. הוא חמוד, הוא מקסים". אבל זה לא עוזר. אני כן מקנאה. קצת. טוב, לא קצת. הרבה.

ילד עומד ליד גדר (צילום: istockphoto)
הילדים מתלהבים מהמגלשה? הוא מעדיף לשחק לבד (אילוסטרציה) | צילום: istockphoto
איזה כיף לכל האמהות שם שיושבות על הספסל ומביטות מרחוק על הילדים שמשחקים יחד. כאלו שכששואלים את הילדים שלהם "מה שלומך?", הם עונים בכל פעם תשובה אחרת ולא דקלום מוכן מראש. אם מישהו ידחוף אותם במגלשה הם יגיבו ולא ישתקו. והם לא צריכים ללמוד כיצד לתקשר עם ילדים אחרים, אלא פשוט מתקשרים. זאת פעולה פשוטה עבורם כמו לנשום.

נמרוד רוצה במבה וקוטע את חוט המחשבה שלי. אנחנו יושבים על הספסל יחד. הוא מסתכל על האותיות הכתובות על העטיפה ומאיית בקול רם "ב'. מ'. ב'. ה'". אני מעודדת אותו "כל הכבוד".

האמא מאירוע הבקבוק מביטה בו בפה פעור, "מה, הוא מזהה אותיות?"
"כן", אני עונה.
נמרוד מדגים לה מבלי שתבקש, כנראה רק בגלל ששמע את המילה "אותיות": א ב ג ד ה ו ז ח ט י כ ל מ נ ס ע פ צ ק ר ש ת".
האמהות מוחאות לו כפיים. "כל הכבוד! אתה ממש חכם".

נמרוד אוהב שמוחאים לו כפיים. הוא מצטרף ומוחא כפיים גם כן.

"מה הוא עוד יודע?", הן שואלות.
אני מתחילה להשוויץ, "הוא יודע המון. מילים נרדפות, הפכים, אוהב לספור עד 40. הוא מכיר את ההמנון של המדינה ומכיר דגלים. נמרוד, רוצה לספר להן מה המילה הנרדפת לגמד?"

"ננס", הוא משיב מיד.
"ולגבוה?"
"רם".

אחת מהן מסכמת: "הוא פשוט מהמם".
אני מהנהנת בהסכמה ומתביישת בעובדה שרק לפני רגע קצת קינאתי.

אנחנו חוזרים לבסוף הביתה. כשהוא נרדם אני מביטה בו בהערצה ומבטיחה לו שלעולם לא אקנא יותר באמהות אחרות. אני מאוד מקווה שבאמת אצליח לעמוד בהבטחה הזו.

*השמות בטור בדויים

רוצים ליצור קשר או להגיב למיכל? כנסו לעמוד הפייסבוק שלה

>> לעמוד הפייסבוק "להיות הורים טובים" עשיתם לייק?

>> בטור הקודם: "אולי אני הפכתי את בני לאוטיסט?"
לכל הטורים של מיכל