אמא אוכלת פיצה
יש לי ילד אוטיסט, אז מגיע לי לזלול פיצה | צילום: אימג'בנק / Thinkstock
אין לי מושג האם נערך מחקר העוסק בעליה במשקל של ההורים לילדים בעלי צרכים מיוחדים, במיוחד בשנה הראשונה לאבחון של הילד. אצלי, בכל אופן, המספר הוא דו ספרתי: 12 קילו. כן, זו לא טעות: 12 קילו התווספו למשקלי מהיום בו ישבתי מול המאבחנת של הבן שלי שהסבירה לי בחיוך עצוב שהחיים שלנו הולכים להשתנות, ועד היום.

חזרנו מהאבחון ולא הצלחתי להוציא מילה מפה, אבל זה לא אומר שהפה היה סגור. אני זוכרת היטב את חבילת הגלידה הראשונה שסיימתי לבדי תוך פחות מעשרים וארבע שעות בזעם, וגם את חבילות השוקולדים שביקשתי מבעלי שיקנה לי מידי יום.

הלוואי והייתי יכולה לכתוב לכם שאין לי מושג איך זה קרה, אבל זה יהיה שקר מוחלט. הכל מתחיל ונגמר במילה אחת – פיצוי, או אם אתם מעדיפים את הגרסה הארוכה – "מגיע לי".

מכאן, בעצם, הכל התחיל להתגלגל (ולתפוח). בכל לילה, מיד אחרי שנמרוד נרדם, פצחתי בארוחות שחיתות שהיו אמורות לפצות אותי על הבילבול, על חוסר האיזון בחיי, על השינויים, על הפחדים ובאופן כללי על הכל, כי פיצה אחת (חצי מגש ליתר דיוק) אומנם לא פותרת בעיות, אבל בהחלט מנחמת.

העתיד נראה מטריד? יאללה למקרר

קשה מאד להפוך ביום אחד מ"אמא" ל-"אמא לילד בעל צרכים מיוחדים", "אמא לילד אוטיסט". זה קשה במיוחד כשאף אחד מעשרת הסימנים שאמורים להדליק להורים נורות אזהרה לא הבהבו - והכל נחת עלינו די בהפתעה. לנמרוד יש קשר עין מצוין, ההתפתחות שלו בטיפת חלב הייתה תקינה לחלוטין, הוא הגיב בכל פעם כשקראו בשמו. כשבעלי ואני לקחנו אותו לאבחון, עשינו זאת רק על מנת לשלול את הבעיות שהעלתה הגננת; רציתי להראות לה שהכל תקין ולעבור הלאה. לא תכננו לצאת משם עם התואר המחייב "הורים לילד שונה". במקרה הכי גרוע, חשבנו שיגידו לנו שיש לו עיכוב התפתחות קל. ואז, פתאום, כאילו נפל עלינו פסנתר מקומה חמישית על הראש - בום! מזל טוב, יש הסבר להתנהגות של הבן שלכם: אוטיזם!

בשלב מסוים, אחרי שהעליתי כשבעה קילו, הבנתי שיש לי בעיה וניסיתי ללכת לפסיכולוגית. ישבתי מולה בעיניים דומעות וסיפרתי לה שקשה לי להתמודד עם המצב, שקשה לי לחשוב על הבעיות העתידיות שיהיו לבן שלי, שהוא כל כך טהור ועדין ועומד להיתקל בכל כך הרבה רוע בגלל בעיות התקשורת שלו.
אבל היא רק ישבה מולי, ממש כמו בסרטים, הביטה בי בשתיקה ומידי פעם שיקפה את מה שאמרתי: כן, היא מבינה שקשה לי, היא מבינה שאני חוששת, זה באמת כל כל כך הגיוני ומובן.  אבל חוץ מלהקשיב לי בסבלנות אין קץ ולמלמל מנטרות שחוקות, היא לא ממש יכולה לעזור לי. אצל הפסיכולוגית שלי הכול היה הגיוני, ואני מרוב הגיון הייתי חוזרת מהפגישות האלו אומללה עוד יותר - ישר למקרר האהוב.

מידי פעם, כשנדדה שנתי, נהגתי להסתכל באובססיביות בתמונות הישנות של נמרוד מגיל שנה ושנתיים. כאן הוא מחייך על הנדנדה, מאושר עד לב השמים, מביט במבט יציב למצלמה, וכאן הוא ואני מחובקים ושמחים, בלי אותה דאגה קיומית שכיום הולכת איתי לכל מקום עשרים וארבע שעות ביממה ושבעה ימים בשבוע. כמה קל ופשוט היה העולם אז, כשהייתי רק "אמא". סתם "אמא".

החיים שלי השתנו. פתאום אני חייה חיים של אנשים שעד עכשיו רק קראתי עליהם בעיתון. ובעיתון כולם מתמודדים עם המצב בצורה מעוררת התפעלות: אישה אחת, שהבן שלה הפך לנכה, התפטרה מהעבודה והקימה מפעל שכל העובדים בו הם נכים; במשפחה אחרת שני בני הזוג התפטרו מעבודתם והפכו להיות מטפלים ומאמנים אישיים להורים לילדים בעלי צרכים מיוחדים, וזוג נוסף כתב ספר על הסיפור המשפחתי שלו, ועכשיו מעבדים אותו לסדרת טלוויזיה. ומה אני עושה? ממשיכה לעבוד באותה העבודה, ומחסלת בכל יום חבילה של ביסלי גריל (ועוד את החבילה הגדולה)?..

מפסיקה להאשים את האוטיזם של נמרוד

עבר חודש ועוד חודש, ואני התחלתי להבין את הסיטואציה החדשה. הבן שלי התחיל לקבל עזרה והתקדם בצורה יוצאת דופן, החיים הפכו לשגרתיים, השמחה חזרה למשפחה שלנו. הצבע חזר לי ללחיים, התחלתי לישון לילות שלמים. הדאגה לעתידו של נמרוד עדין מרחפת מעלי בכל רגע נתון, אבל אני מסוגלת להתעלם ממנה ולהמשיך לחיות, ולא סתם לחיות, לחיות טוב. אז אם הכול כל כך טוב, אז למה אני ממשיכה לאכול כמויות גדולות באובססיביות? לשאלה הזו לא הייתה לי תשובה.

אישה רצה
"זה לא מגיע לו, וזה בטח שלא מגיע לי" | צילום: Thinkstock, getty images

לפני חודש ניסיתי להשתחל לשמלה שבעבר תמיד הייתה גדולה ממידותיי. הרוכסן לא נסגר. ניסיתי להפעיל לחץ פיזי מתון, אבל השמלה לא נכנעה. החלטתי לנצח בכל מחיר, ובאחד מהניסיונות הרוכסן נתלש לו לפתע ונשאר בידי. לאחר הלם קצר פרצתי בבת אחת בצחוק גדול. לא יכולתי להפסיק לצחוק.
נמרוד, ששמע את צחוקי המתגלגל, רץ מהר והתפרץ אל החדר. כשראה אותי יושבת על המיטה עם דמעות של צחוק, הצטרף וצחק גם כן. חיבקתי אותו חזק בשתי ידיים והחלטתי בזה הרגע לחזור למציאות.

עד מתי אמשיך להאשים את האוטיזם של הבן שלי בחיסול אובססיבי של כל מלאי השוקולדים של עלית בשופרסל הקרוב לביתי? מדוע בנוסף לבעיות התקשורת שלו, הוא צריך לקבל אמא שמזלזלת בבריאות שלה? זה לא מגיע לו, וזה בטח לא מגיע לגוף שלי.

מאז אותו יום הצלחתי לפצח את המשפט "אין לי זמן", וארבע פעמים בשבוע אני מקפידה ללכת ברגל. האוכל המשמין נעלם, ואיתו החל להעלם לאט-לאט גם המשקל העודף. בינתיים ירדתי ארבעה קילו, ואני כבר מרגישה אדם שונה. עוד שמונה קילו נותרו לי על מנת לחזור למשקלי הקודם, אבל דבר אחד אני יודעת בוודאות: אני לא אתן לעצמי להתדרדר שוב. גם אם המצב קצת מדאיג ולא תמיד יציב, אוכל זה לא הפתרון. מההליכות הרגליות אני חוזרת במצב רוח מרומם: כנראה שהפתרון ליציבות נפשית טמון, באופן מפתיע, דווקא בפעילות גופנית.

>> בטור הקודם: "אבא, למה אתה מפחד לספר שנכדך אוטיסט?"