לאחרונה עלו לכותרות שני סיפורים הקשורים לילדים על הספקטרום האוטיסטי שרחצו בבריכה ציבורית. הראשון היה של ילדה שהופסקו לה שיעורי ההידרותרפיה לאחר שבטעות עשתה את צרכיה בבריכה, והשני היה של ילד מנס ציונה ששמח כנראה יותר מדי, ונפנופי הידיים שלו יחד עם צהלותיו הקולניות הפחידו את בעל הבריכה שביקש ממנו לא לחזור יותר למקום.

אמא וילד מתחבקים ומחייכים
מהבריכה הזאת לא יגרשו אותך (אילוסטרציה) | צילום: אימג'בנק / Thinkstock

שני הסיפורים הללו לא נתנו לי מנוח. הראשון הכעיס אותי כי הרי ממש לא מדובר בילדה הראשונה בעולם שבורח לה בתוך המים. אכן סיבה לסלק אותה מהשיעורים לאלתר. מזל שלא הוחלט לקעקע על מצחה אות קין.
ובמקרה השני התעצבנתי כי מדובר היה בקבוצת הורים שלא הייתה מסוגלת לראות ילד שונה, ומייד איימה על המנהל לסלק את "המפגע" מהמקום. לא מדובר חס וחלילה בילד אלים, פשוט יש ילדים על הספקטרום שמדברים בקול רם ומלווים זאת בנפנופי ידיים. לדעתי, אנשים שהדבר מפריע להם עד כדי כך שהם מסוגלים לבקש להרחיקם מהמקום, הם אנשים רעים. רציתי לספר להם שגם ילדים עם בעיות אוהבים מים ובריכה! גם להם יש זכות ליהנות בקיץ, לא רק לאותם ילדים ששפר גורלם ומוגדרים על ידי החברה "נורמלים".

לא חייבת הנחה

אחרי הסיפורים האלו, כשהחלטתי השנה לרכוש לנו מנוי לבריכה, צצו בי חששות. פחדתי קודם כל מהתגובות של בעלי המקום, אך מצד שני גם מהמחיר. מנוי לבריכה זו הוצאה גבוהה מאוד וחששתי שלאור עלות הטיפולים החודשית של נמרוד, לא נוכל להרשות זאת לעצמנו. לא התעצלתי והחלטתי לבדוק את כל הבריכות באזור המגורים שלנו.

אני חייבת לציין שאני לא חושבת שמגיע לי משהו מיוחד רק בגלל שהבן שלי נמצא על הספקטרום. אף אחד לא חייב לתת לי הנחה או להתחשב בעובדה שאני מוציאה עשרות אלפי שקלים בחודש על שיעורים וטיפולים. דבר נוסף, אם הייתי אדם נזקק ורעב ללחם, סביר להניח שלא הייתי עושה מנוי לבריכה, אבל דווקא בגלל שאני מגדירה את עצמי משפחה כאילו רגילה, מעמד הביניים בהתגלמותו, ניסיתי לבדוק האם ישנה איזו התחשבות כספית במצבי, והאם מישהו יעיר לי ולא יסכים לצרף אותנו לבריכה בגלל האוטיזם. וזה מה שגיליתי (המחירים מתייחסים לעלות מנוי לאדם בוגר ולילד בן שלוש וחצי):

הלא נחמדים: למה אי אפשר לתת מחיר בטלפון?

הפקידה בבריכה הראשונה אליה התקשרתי באזור המרכז סירבה לתת כל מידע על מחירי המנויים. "אם את מתעניינת, תצטרכי לבוא לפה", אמרה. הסברתי לה שיש לי ילד אוטיסט, שאני רק מנסה לברר עלויות ואין לי אפשרות להגיע לכל הבריכות פיזית על מנת לברר מחירים.
היא התייעצה עם פקידה נוספת והגיעה למסקנה שזה לא מעניין אותה, "תתקשרי עוד שעה".

התקשרתי כעבור שעה רק בשביל לקבל את אותה התשובה אבל הפעם בטון פחות נחמד. שאלתי האם יש הנחה לילדים בעלי צרכים מיוחדים, התשובה הייתה שלילית.

הדבר חזר על עצמו גם בבריכה נוספת באזור השרון: "אנחנו לא נותנים מחירים בטלפון, נקודה".
הסברתי בטון הכי הנחמד: "תראה, הבן שלי אוטיסט, אין לי כרגע איפה להשאיר אותו, ולא כדאי להביא אותו איתי למשרד עם אנשים זרים כי הוא נכנס ללחץ. אתה לא יכול לבוא לקראתי באופן חד פעמי? רק לתת לי מחיר, שאדע בערך את העלויות?".
הפקיד התעצבן עליי והפסיק להיות נחמד, "ממש לא".
טוב, אז לא.

לא מתחשבים: מחירים גבוהים, אין הנחות

שלוש בריכות באזור המרכז לא הבינו בכלל מדוע אני מבקשת הנחה ואיך זה קשור אליהם. בבריכה אחת המנוי הוא לחצי שנה (אין פחות) ומחירו 4465 שקל. אין הנחה לנכים, או לילדים בעלי צרכים מיוחדים.

מצאתי שתי בריכות זולות יותר, באחת מהן המנוי לארבעה חודשים ומחירו 2465 שקל, ובשנייה המנוי הוא לחמישה חודשים ומחירו 2061 שקל, אין הנחה לנכים או לילדים בעלי צרכים מיוחדים.

ההתחשבות מתחילה: יש הנחה לנכים

ילדים בבריכה
הוא אוהב מים ולשחק בבריכה כמו כולם (אילוסטרציה) | צילום: אימג'בנק / Thinkstock
באחת הבריכות באזור פתח תקווה תחילה גם לא רצו לתת לי את המחיר בטלפון. הסברתי שיש לי בעיה אישית להגיע וביקשתי להתחשב בי. הפקידה הבינה ומייד נעתרה לבקשתי. המחיר: מנוי לארבעה חודשים עולה 3600 שקל, ויש הנחה של 5% על המנוי של הילד בהצגת תעודת נכה, כך שמחירו הסופי יוצא 3420 שקל. הפקידה הסבירה לי באדיבות שהיא תשמח לקבל אותי ואת בני.

בבריכה נוספת באזור אמרו לי שהמחיר למנוי הוא 3700 שקל לארבעה חודשים, וניתן להגיש בקשות מיוחדות לוועדת חריגים. "כיצד זה עובד?", שאלתי את הפקידה. "את משלמת מחיר מלא, ואם את זכאית לאחר הוועדה להנחה, אז נחזיר לך את הכסף. אם יש בעיה רצינית, לרוב אנחנו נוטים לאשר".

גם באחת הבריכות בכפר סבא נותנים 10 אחוזי הנחה בהצגת תעודת נכה למנוי שמחירו 1750 שקל לשלושה חודשים.

אנשים טובים באמצע הדרך: מסתבר שאפשר גם אחרת

התקשרתי לבריכת כפר סירקין. מהרגע שהזכרתי את העובדה שהבן שלי אוטיסט קיבלתי יחס מיוחד, והשיחה עברה למנהל. הוא עצר את עבודתו והתחיל לחשב האם כדאי לרכוש מנוי או כרטיסיה. כאשר הוא גילה שיש בכוונתי להגיע לבריכה יותר משלוש פעמים בשבוע הכריז, "הילדים האלו הם נשמות. אני לא אקח עליו כסף. רק שיהיה בריא ושיהיה לו כיף. אני אקח עבורך בלבד 1000 שקל לארבעה חודשים ותעשו חיים".

בעל הבריכה האחרונה לא מעוניין שאפרסם את שמו או את שם הבריכה. מדובר בבריכה יפה, באזור השרון. בשנה שעברה הייתי מנויה שם, זה היה לפני קבלת האבחון של נמרוד, לפעמים נראה לי שמדובר בתקופת חיים אחרת.

"מותק, על הילד אני לא לוקח לך אפילו שקל", אמר לי בלי להסס. "עבור המנוי שלך תשלמי לי 690 שקלים כמו גמלאי עם מנוי ותיק, ותבואי מתי שאת רוצה עד סוף ספטמבר. העיקר שתעשו חיים".

אתם יודעים משהו? אני בטוחה שגם אם הילד שלי ינפנף ידיים וידבר בקולניות, אם מישהו יבוא למנהלי הבריכות האחרונות שהזכרתי כאן, הם בחיים לא יעזו לסלק אותנו. כי יש אנשים שמבינים שלא כל הילדים הם אותו הדבר ולקבל את השונה זה להיות בן אדם.

אז אם אתם רואים אמא חמודה ומעט שמנמנה, שמתעקשת להיכנס עם הבן שלה גם לברכה של הקטנים, וילד מקסים, תכול עיניים שמדבר לפעמים בקול רם, ובדרך כלל שר שירים או מצטט שוב ושוב משפטים מתוך ספרים, תדעו שאלו אנחנו ושאנחנו עושים חיים משוגעים יחד בזכות איש נחמד מאוד שבא לקראתי, ואני מאחלת לו שתמיד ובכל מצב, אנשים אחרים יבואו לקראתו.

שמה של הכותבת ובנה בדויים

רוצים ליצור קשר או להגיב למיכל? כנסו לעמוד הפייסבוק שלה

>> לעמוד הפייסבוק "להיות הורים טובים" עשיתם לייק?

>> בטור הקודם: למה הבן שלי אוטיסט? לא עניינכם

לכל הטורים של מיכל