כל הורה רוצה לדחוף לתינוק שלו את הנוסטלגיה הפרטית שלו. "אני נהניתי מזה בגילך אז עכשיו תיהנה אתה, שמעת?". לרפרף התינוק שלי מחכה כבר סל תרבות שלם לצרוך בקופי פייסט מהילדות שלי (תאכל תחת, סמי הכבאי, יש פה סטופ-מושן סובייטי מהאייטיז של שני ילדים רוקדים עם קוביות) כדי שיהפוך למיני-מי המושלם, והתוצר הראשון להרעיף עליו היה "זרעים של מסטיק". רפרף אוהב מוזיקה, אבל אני לא מוכנה שיביא לי הביתה את כל הרוקנרול הצעיר הזה של "ענן על מקל", אז השמעתי לו בספוטיפיי את התקליט שגדלתי עליו. המקורי, עם דליה פרידלנד המתיילדת. קלאסיקה היא תמיד קלאסיקה, לא?
ובכן לא. כלומר כן - המוזיקה עצמה סבבה, גם שלושים שנה אחרי ששמעתי אותה לראשונה. אבל בדיעבד, וואט דה פאק. קודם כל, מתברר לי מוויקיפדיה שטכנית "זרעים של מסטיק" נחשב מחזמר, ובואו, הייתי בברודוויי ולא היו שם שום ילדים ששרו שעה על חרדון. ובכלל - במחזות זמר יש שילוב מושלם בין העלילה לבין השירים, והבעיה הכי גדולה של "זרעים" היא שהעלילה היא סתם חרבוש מופלץ בין שיר לשיר. העלילה שם, בגדול, היא שיום אחד חבורה של ילדים יצאה לשחק בחורשה, ופתאום נפל עליהם סטוק אקראי של 14 שירים לא קשורים של לאה נאור, סוף. זה הרציונל שהכתיב את העלילה: יש בפסקול שיר שמעתיק מ"מה עושות האיילות" של לאה גולדברג ושואל "מה עושות הרכבות בלילות"? סבבה, נעשה שאחד הילדים בסיפור קופץ משומקום ואומר "הי, הרגע חשבתי פתאום שמעניין מה עושות הרכבות בלילות!" ופוף, יש לנו הובלה לשיר. שניה אחר כך מישהי אחרת מכריזה בלי קשר לכלום "שיואו, מעניין מה אבא שלי, שמסתבר שהוא דמות בסיפור הזה למרות שעד עכשיו לא אמרנו עליו כלום ותכלס גם אני לא אמרתי כלום עד עכשיו, יביא לי מהעיר הגדולה!" ופוף, כולם שרים על אבא שלה. ומה עכשיו? המממ, אין לי מושג, אבל היי, תראו הנה חרדון! לה לה לה חרדון!
וזה כל מה שקורה במחזמר הדבילי הזה, ילדים מקריצים הובלות לשיר הבא. "קטעי קישור: המחזמר". ושוב, השירים הם אחלה, אבל הבטחתם לנו סיפור דאמיט, איך אני אמורה להסביר לרפרף את הכאוס הנרטיבי הזה. "ואז כולם הלכו ועשו יום הולדת לבובה עדינה", "למי?", "אהה מסתבר שיש בובה עדינה שהם בנו מפלסטלינה". "הם לא היו לפני רגע בחורשה בכלל?" "שתוק ותאכל את הכתמתמינים שלך". עושה לי ניטפוקים החצוף.
אבל בואו נתייחס רגע לשירים עצמם, כי די ברור שהם העיקר כאן. הלחנים של נחום היימן די מושלמים, אבל חלק מהטקסטים לא עוברים את מבחן הזמן. למשל, השיר "שותפים". "אם אמצא חתול קטן, אז אתן אותו לדן. דן ייתן לי בתמורה כלבלב, ואז אתן את הכלבלב תמורת גוזל, ואת הגוזל תמורת יונה, ונהיה שותפים בכל החיות המסכנות האלה שיעברו מיד ליד כמו חפצים בלי שנשאל אותם. אה, והגוזל הנ"ל נולד ממש הרגע, הוא בלי נוצות אפילו לפי מילות השיר, כנראה הוצאנו אותו מהקן של אימא שלו והוא הולך למות עוד שעה וחצי מהיפותרמיה, טרילילי הבה נהיה שותפים". שמישהו יקרא למישל טרוני דחוף.
או שיר החרדון המפורסם - "אדון חרדון פחד מאוד מגברת חרדונה, כי הוא היה כזה רזה והיא כזאת שמנה", סליחה, מה מפחיד באישה שמנה וחזקה? האם מבנה גוף מלא זו הצדקה פאקינג לעזוב את הבית? ומה עם השיר "הכול קרה בגלל רותי", טקסט שלם עושים שיימינג לרותי אבל על מה בדיוק? על זה שהיא הציעה לאכול תותים? אוקיי ומה הבעיה עם זה? אמרתם שהתותים היו סבבה ואחר כך התחלתם את הסיפור בלי שום קשר לתקרית התותים, אז מה בעצם "קרה" בגלל רותי? סתם לא באה לכם טוב בעין אז כולם בלינץ' נגדה? ומי לכל הרוחות עשה פאקט צ'ק לשיר "מי אכל את הירח"? "מי אכל את הירח, רק אתמול היה עגול… נטע'לה סיפרה לי כי הכול קרה שלשום". סליחה, הירח נאכל אתמול או שלשום? מישהו משגיח בכלל על הדבר הזה?
רפרף, יש לציין, עדיין לא מבין ממה אני מתחרפנת. הוא רק בן עשרה חודשים, סבבה לו עם השירים והוא עוד לא יודע מה זה שמנפוביה אז גם לא אכפת לו שהמספרת לועגת כל שנייה לעוזי השמן. כשיגדל קצת ויתחיל להקשיב לטקסטים, אעשה לו האזנה ביקורתית כמו שצריך, ואמנם חבל שאי אפשר להפריד בספוטיפיי את השירים מקטעי הקישור המיותרים אבל זה עדיין אחלה אלבום מוזיקלי לרקוד לצליליו, עם כמה תיקונים הום מייד. "לה לה לה חרדון, לה לה לה מכבד את בת זוגו". יוהו!
רפרף פוסק: "אם אמצא גוזל קטן, אתקשר למוקד הטבע והגנים, לה לה לה אחריות".