אין בני זוג שכל הזמן מסכימים, ואף פעם לא מתווכחים ורבים. החיכוכים מתעצמים עם הזמן, בייחוד כשנולדים ילדים. לכן, אם אתם קוראים את הטור הזה - סביר להניח שאתם הורים, ושאתם נופלים בסטטיסטיקה של זוגות ששוקלים לפחות מדי פעם להיפרד ולהתגרש. אלא שמעבר למחשבה על מה יהיה איתכם ואיך תחיו ביום שאחרי - הרי שעם ההורות נולדים רגשי האשם ההוריים, ואתם ודאי חושבים על הילדים המסכנים שיפגעו. והרי למענם אתם מוכנים להישאר במערכת היחסים, לפנות ליעוץ זוגי או הדרכת הורים, אולי לעשות ויתור על האני שלכם, על מה שחשוב לכם, או פשוט להמשיך לריב.

לאחרונה אני פוגשת המון הורים שנמצאים בשלבים שונים במערכת הזוגית - חלקם גרושים, חלקם פרודים, חלקם ישנים באותו בית במיטות וחדרים נפרדים אם בגלל שהילדים פולשים למיטתם, ואחד מבני הזוג מוותר על חלקו במיטה, ועובר לישון בסלון/ ממ"ד/ בחדר הילדים, ואם בגלל שהם כבר לא מסוגלים לישון זה במחיצת זו. וחלקם ממשיכים לישון יחד, וחיים יחד למראית עין, אך בפנים הכל רקוב, ואין באמת יחסים זוגיים. הדברים המשותפים לכולם הם כאב פנימי מתמשך, בלבול אינסופי, ומסע בלתי נגמר ברכבת הרים רגשית מטורפת.

מרבית ההורים חושבים על ילדיהם, ושמים את טובתם לפני טובתם שלהם עצמם, וכך נוצר מצב בו רבים מההורים נשארים יחד מהסיבות הלא נכונות. הם סובלים בחייהם, רבים ליד הילדים, ובבית שורר מתח וקור שיכולים לשמור ארטיק קפוא בשמש הקיצית.

להתווכח או לא להתווכח?

האם טובת הילדים היא בהכרח שההורים ישארו יחד למענם, כפי שנהוג לחשוב? האם טובתם היא שתישארו יחד בכל מחיר- העיקר לא לפרק את המשפחה?

לרבים מאיתנו עצם המחשבה על גירושין מעוררת חלחלה ותחושות כשלון, ופחד גדול מהלא נודע. זה מפחיד, ומומלץ לפתור את בעיות התקשורת והזוגיות, ולהימנע מגירושין. החלק האדיוטי בכל העניין, הוא שאנשים מתקמצנים על הוצאת הכסף הרב שעולה הטיפול הזוגי, וכאשר הם מגיעים לגירושין הם מגלים שעדיף היה לשלם לאיש מקצוע מאשר לעורך דין ובתי משפט שעולים פי כמה וכמה יותר. אך לא בכל מצב ניתן לשקם את הקשר, ולא בכל מצב שווה להישאר יחד.

בואו ניקח משפחה בה ההורים חיים יחד, אך רבים כל היום. כולם הרי יודעים שלריב ליד הילדים זה לא דבר חיובי, וקשה להימנע ממריבות בנוכחותם. רובכם כבר יודעים שילדים שחווים את הוריהם רבים וצועקים ואף מקללים או משתמשים באמירות מקטינות, נמצאים בסטרס, ומגיבים לכך בהתפרצויות זעם, בכי, עצבים, התחצפות, או לחילופין בהתכנסות פנימה. כלומר די ברור לכולם, שעם כל הקושי שבלשמור על איפוק - עדיף להימנע ממריבות קולניות, וודאי שלא לשלב קללות ואמירות מקטינות בנוכחות הילדים.

אז אולי עדיף פשוט לא לתקשר, ולשמור על שקט תעשייתי? גם זו אינה אפשרות טובה דיה, שכן ילדים לומדים כלים להתמודדות בחיים מצפייה במודלים לחיקוי, כלומר בעיקר מצפייה בהורים, ואם בבית לא יהיו ויכוחים כלל, ורק ישררו קור וחוסר דיאלוג, הרי שהילדים לא ילמדו כיצד לנהל חילוקי דעות וויכוחים בחייהם, ואולי אף יפתחו דפוסי הימנעות, שכן הם לא יחוו התדיינויות ופיתרון קונפליקטים, מה שאומר שלא יהיה להם מודל לחיקוי והעתקה. בנוסף, הם יצפו במודל של זוגיות קרירה ומרוחקת, וזה מה שיסגלו לעצמם בעתיד בזוגיות שלהם עצמם. לשם אתם חותרים? לא נראה לי.

בכלל, כדאי לזכור שהילדים נוטים לחקות את דפוסי הזוגיות והתקשורת שחוו בבית, מה שאומר שכדאי לכם לשים לב איך אתם מדברים ומייחסים זה אל זה מתוך הבנה שמה שהילדים שלכם יחוו מכם זה ככל הנראה מה שיהיה להם בעתיד, וזה לא תמיד חיובי.

הורים שנשארים לגור יחד באותו בית, ישנים בחדרים נפרדים, ואף אחד מהם לא טורח לסיים את הקשר ולעזוב את הבית, פוגעים בילדיהם, מכיוון שבסופו של דבר, לחיות בבית בו קיים מתח תמידי - בין אם שקט ובין אם קולני, ולראות זוג הורים שלא יוזמים פרידה, אלא ממשיכים לחיות יחד גורם לילדים לחיות תמידית במתח שמא זה יסתיים במפתיע, לצד הרצון שהקשר יסתיים, שכן למרות הרצון הבסיסי שההורים יישארו יחד לנצח - אף ילד אינו מטומטם, וילדים רוצים שהוריהם יהיו מאושרים, וכמובן ששוב יש לשים לב למודל שסופגים הילדים, ואשר מלמד אותם לשבת על הגדר, ולא ליזום פעולות, ולא לדאוג לטובתם האישית.

ובעוד אנחנו דואגים מכך שהילדים לא יפגעו כתוצאה מהפרידה של ההורים, הרי שהילדים נפגעים מכל תופעות הלוואי שבאי הפירוק.

לעיתים עדיף פשוט לפרק את החבילה ולהתגרש, מאשר להישאר במערכת יחסים נוראית.

כמובן שלפני הכל, אם קיימת עדיין אהבה, רצוי לגשת לטיפול/ אימון/ יעוץ זוגי, או אם יש ויכוחים סביב נושאים הקשורים בגידול וחינוך הילדים - עדיף לגשת להדרכה הורית טובה, שתלמד את ההורים לתקשר אחרת, ולאמץ דרך חינוכית משותפת ומוסכמת, אך אם ניסיתם הכל ומשהו לא עובד- עדיף שתהיו אמיצים ותיפרדו. עדיף הורה גרוש שטוב לו מאשר הורה נשוי שמתעורר כל בוקר כבוי ועצבני.

ילד מחזיק בידיים של הוריו
לומדים לא להגיב | אילוסטרציה: Shutterstock

ואם אתם כבר מבינים שעדיף להתגרש מאשר לסבול, ואתם מבינים שאם תסבלו גם הילדים יסבלו - אז היו חכמים, ופרקו את הנישואין בצורה שפויה.

והנה מספר כללי ברזל, שישמרו על טובת ילדיכם בעת פירוד/ גירושין:

אל תשתמשו בילדים זה כנגד זו. אל תלכלכו זה על זו או על משפחת הצד השני, ואל תעבירו אינפורמציה דרך הילדים.

היו קשובים לילדיכם. שימו לב שילדים מסוימים זקוקים לתמיכה רגשית אצל פסיכולוג. רצוי לאפשר להם.

דברו עם הילדים בפתיחות על הקושי, הכאב והעצב. אל תחששו לשקף להם רגשות כמו: "אתה עצוב", "קשה לך" וכד'. זה לא יכניס לילדים רעיונות חדשים לראש.

אל תכניסו את הילד לעימות שלכם. אם תקחו את הילדים לפסיכולוג, אבל תמשיכו לריב ביניכם, לשדר מסרים כפולים, ולנסות לפצות כל הזמן - הילדים יתחילו לטפס עליכם, והטיפול הפסיכולוגי בין כה לא יצלח. לכן חשוב שלפני הכל תמצאו דרך לסיים יפה, אפשרו זה לזו לבלות עם הילדים, דאגו לספר לילדים דברים נעימים זו על זה, ואל תערבו אותם בדיונים ובויכוחים שלכם.

אחידות. שימרו על "חזית אחידה" מול הילדים, כלומר על כללים דומים בין הבתים.

שמרו על יחסים טובים. אפשרו לילדים להמשיך להפגש עם בני המשפחה של בן זוגכם, ונסו לשמור גם אתם על יחסים טובים איתם.

לסיום, המון ילדים מפעילים מניפולציות על ההורים, ומשחקים ביניהם, כלומר לכל אחד הם אומרים דברים על ההורה השני, ומאמצים זאת כדי להשיג את מבוקשם, מכיוון שהם כה רגישים, ומבינים מהר מאוד היכן הפרצות. לכן אני ממליצה להסכים עם ההורה השני, ששניכם תסבירו לילדים שאתם אומנם לא זוג יותר, אך אתם עדיין מעבירים ביניכם אינפורמציה, ושאתם מבררים זה עם זו הכל, כך שלא יצא מצב בו אחד הילדים אומר ש"תגיד לאבא ש..." או "תשאל את אמא אם...".

 אור ייני היא מדריכת הורים מוסמכת ע"י השרות הפסיכולוגי יעוצי, ויועצת שינה בכירה, מומחית בפתרון בעיות התנהגות אצל תינוקות, פעוטות וילדים עד גיל 8. שימשה גננת במשך 15 שנים