איך הייתם מרגישים אם איש החינוך בגן או בביה"ס של ילדכם היה מתנקל לו שוב ושוב, מעליב אותו, או מתייחס אליו בצורה לא הוגנת? איך הייתם מרגישים אם הייתם יודעים שלא אומרים לכם את האמת? ומה אם הוא כבר עבר שיחות והדרכות, ועדיין מתנהג באותה צורה?
גננ/ת, סייע/ת, מורה - הם כולם נכנסים תחת הגדרה של אנשי חינוך, אם כי לחלקם אין אפילו טיפת מהות חינוכית בדמם. במשך 18 שנים אני מתבוננת במערכת החינוך מבפנים ומבחוץ. המערכת הזו אמורה להיות מקום בטוח, מוגן ומכבד עבור הילדים שלנו. כמי שילדיה נפגעו לא פעם מאנשי חינוך שלא טופלו, ואף העניינים טושטשו על ידי המערכת - מצאתי את עצמי זועמת, מתוסכלת וחסרת אונים. הדבר היחיד שהיה בשליטתי היה ללמד את הסייעות שעבדו בצמוד אליי, ולתת להן כלים לחנך את דור העתיד בצורה בה הייתי רוצה שיחנכו את ילדיי. ראיתי יותר מדי מקרים בהם מעלימים עין כשמורה מקלל ילד, כשגננת צורחת ומשפילה, כשמורה מתנהגת בצורה לא הוגנת לילד, ומדביקה לו תווית. יותר מדי ויתורים, ופחות מדי דרישות להתנהלות נכונה ומכבדת כלפי ילדים.
כך יצא שכבעלת גן לשעבר, לא פעם נאלצתי להיפרד מ"איש חינוך" כזה או אחר בגלל סיבות שונות. לא תמיד, אם בכלל, זה הגיע לאלימות פיזית. אז מה כן גרם לי לפטר עובד/ת גם אם לא הרים יד? ואיפה אתם, ההורים בכל הסיפור? הנה כמה סיבות מרכזיות.
כשאיש חינוך פותר מריבה או מחלוקת בין ילדים בהחלטה שרירותית ולא צודקת.
אם הילד שלך רב עם חבר על כדור, והילד שלך מגיע בוכה וטוען שהילד השני הרביץ לו, איש החינוך הרבה פעמים יחליט אוטומטית לקחת את הכדור מידי הילד המרביץ ולתת את הכדור לילדך. כשהמסר הוא – מי שפועל באלימות – מפסיד. זה נכון שאלימות צריכה לצאת אל מחוץ לאפשרויות פתרון הבעיות של הילדים, אך לעתים, קורה שהילד מרביץ כפתרון אחרון, כתוצאה מתסכול שלא הקשיבו לו. לא פעם פונים הילדים אל אנשי החינוך המשגיחים בבקשה לעזרה בפתרון הבעיה, ונופלים לאוזניים ערלות ולכן אלימות היא המוצא האחרון עבורם. בנוסף, ישנם ילדים שנתפסים כ"בעייתיים" ולכן מודבקת להם תווית, והם הראשונים שיואשמו בכל סיטואציה גם ללא בדיקה מעמיקה, אבל במרבית המקרים איש החינוך לא נוכח במקום כדי לצפות בסיטואציה מתחילתה.
חלופות להתנהגות זו: לעצור ולברר לעומק את השתלשלות העניינים מהפרספקטיבה של שני הילדים.
איש החינוך צריך לשים את הצדק בראש סדר העדיפויות שלו מול בעיות חברתיות, לברר איך ומדוע התחילה המריבה, ומי בעצם אשם. במידה והילד המרביץ עשה זאת מכיוון שלא ניתן לו מענה קודם מאיש החינוך- על איש החינוך לבדוק את עצמו, ולשנות את התנהלותו. במידה והילד מיהר להשתמש בכח פיזי כדי לפתור את הבעיה- על איש החינוך להענישו, אך לא לפני שבירר שלילד ישנם הכלים להתמודד ולפתור סיטואציות מסוג זה בעצמו. גם כאן מרבית אנשי החינוך אינם עוברים הכשרה, והאשמה הראשונית היא במערכת. אך אם איש חינוך קיבל הדרכה אבל ממשיך "להתעצל" או בוחר בדרך המהירה והלא הוגנת- מקומו לא בחינוך ילדים, ולכן אני הייתי מפטרת.
ואיפה ההורים בכל הסיפור: יש מקרים בהם הילד עדין לא מסוגל להבין את תרומתו להחמרת הסיטואציה מפאת גילו או בשלותו. תפקידם של המבוגרים משמעותי ביותר. זה לא שאתם צריכים שלא להאמין לילדכם. הקשיבו לו, אך שאלו שאלות מקדמות כדי להבין בכל זאת מה היה חלקו אם בכלל. הורים רבים שומעים את הסיפור מהילד, ומיד מוצאים לנכון להשתלח באיש החינוך, בעוד שהם עצמם יוצרים לחץ על המחנך לפתרון בעיות מהיר ולא הוגן. הם גם מסייעים לקבע תווית על ילדם מבלי להתכוון לכך. אין ספק שעל ההורים לפנות אל איש החינוך כדי לשמוע את התמונה כולה, ולעודד פתרון בעיות נכון וצודק בתחום בית הספר. הבעיה כמובן מתחילה כאשר גם ההורים מרגישים שאין על מי לסמוך.
כשאיש חינוך משקר להורים או מייפה את האמת.
לעתים איש חינוך חושש מתגובות ההורים או שלא רוצה להעציב/ להכעיס אותם. תארו לעצמכם הורים שמגיבים בצורה תוקפנית בכל פעם שמספרים להם שילדם התנהג בצורה לא ראויה או זקוק לתמיכה רגשית או לטיפול. ישנם הורים שמגיבים בהאשמות כלפי איש החינוך מתוך התגוננות ותסכול. לא רק שהוא אינו מקבל את דבריו, אלא שהוא יוצא כנגד איש החינוך שרוצה בטובת הילד.
חלופות להתנהגות זו: לזהות קושי של הורים, להסביר להם שאתם לטובת הילד.
איש החינוך צריך לבדוק עם עצמו האם הוא מעביר את האינפורמציה בצורה אמפתית, האם הוא מבין את הקושי של ההורים, או שהוא בוחר להיעלב מתגובתם הראשונית. בנוסף, הורה צריך לבדוק את הקשר שיצר עם ההורים עד לרגע ההודעה. לעתים הורה כל כך טעון בצורה מצטברת מדיווחים על ילדו, שקשה לו להכיל. איש החינוך צריך קודם כל להבין את הקושי של ההורה, ורק אז יוכל להגיע אליו. בכל מקרה אין לשקר להורים או לייפות את האמת. אם לאיש החינוך ישנו קושי בהתמודדות מול הורים, ואם קיים אצלו דפוס של העברת אינפורמציה מסולפת- אני הייתי מפטרת.
ואיפה ההורים בכל הסיפור: תקשורת פתוחה וכנה חשובה מאין כמוה כשמדובר בילד שלכם, ולכם, ההורים, ישנה השפעה ישירה על טיב הקשר עם איש החינוך. בדקו אם אתם מבינים את המושגים בהם הוא משתמש. בדקו מה אומרת נימת דבריו, אמרו לו אם נפגעתם או אם קשה לכם עם מה שאמר ומדוע. אל "תירו" עליו. מרבית אנשי החינוך אינם יכולים לקרוא את מחשבותיכם ורגשותיכם אם לא תשתפו אותם.
כשאיש חינוך משתמש בכוח כדי לרסן ילדים כמו משיכות ביד
זה קורה לעתים כשילד מפריע לילדים אחרים. איש החינוך מבקש ממנו להפסיק ולשמור על שקט, אבל הילד לא מקשיב, ואיש החינוך עובר לשלב הבא ומבקש שהילד יעזוב ויצא, אבל הילד מתבצר בכסאו ומסרב לצאת. לעתים איש החינוך מאבד שליטה על התנהלות הסיטואציה, ואם יוותר- הרי שבעיניו הוא איבד מסמכותו כלפי הילדים האחרים, אשר מתבוננים, ולומדים את חולשותיו. לכן, מתוך תסכול הוא עלול לאבד שליטה, ולגרור את הילד החוצה.
חלופות להתנהגות זו: לזהות ולמנוע מלכתחילה את התסכול
איש החינוך צריך לבדוק את מידת ההתאמה של המפגש/ שיעור לכלל הילדים, ובמקום לכעוס על הילד, צריך להבין שקשה לו ולא מספיק מעניין לו, ובמקום - לעשות מאמץ להתאים את סוג המפגש ואת צורת העברת החומר הלימודי. ילדים עם קשיי קשב וריכוז או ילדים עם בעיות ויסות תחושתיות הם המועדים העיקריים להפרעה, וזקוקים למרחב וצורת למידה שונים. ילדים שמתקשים לשבת למשל מסוגלים לקלוט בצורה טובה יותר דווקא כשהם עסוקים במשהו אחר. הבעיה היא שמערכת החינוך אינה מלמדת את אנשיה על צרכים מיוחדים של תלמידים, ולכן למרבית אנשי החינוך אין את הכלים להתמודד, והם מוצאים את עצמם מתוסכלים בסיטואציות כאלה ודומות. על התנהגות לא מכבדת שחוזרת על עצמה, או על משיכת ילד ביד- אני הייתי מפטרת!
ואיפה ההורים בכל הסיפור: על איש החינוך, בעיקר בגן הילדים, קיים לחץ של הורים, אשר מבקשים לחנך את הילד לשבת, כדי שיוכל להיות מוכן לדרישות ביה"ס. הם דורשים זאת מכיוון שגם הם עצמם אינם מודעים לקושי ולתסכול שהם יוצרים אצל הילד. הפסיקו לגרום לילדכם תסכול על ידי ציפיות שאינן מתואמות ליכולותיו. אם אינכם יודעים לזהות את יכולותיו של ילדכם, פנו להדרכת הורים, אך אל תעודדו את המערכת להמשיך בדרכה. הגיע הזמן שהמערכת תמצא פתרון, ותתאים את עצמה לילדים.
* אור ייני היא יועצת משפחתית, מדריכת הורים ושינה. מסייעת להורים לראות את העולם דרך עיני הילד, להבין אותו, לשפר את היחסים והתקשורת ולהחזיר את השקט והרוגע לבית. מתמחה במתן כלים להתמודדות עם התפרצויות זעם ותסכול, שימשה גננת ובעלת גן במשך 15 שנים.