המקרה שהיה כך היה: זה היה עוד אחד מאותם ערבים בהם אני מותשת כמו אחרי טריאתלון (למה אין ענף להורים באולימפיאדה? ריצה אחרי ילד בפארק, הנפה לגובה, טיפוס מגלשות לרוחק?). סחוטה מעייפות עליתי עם יהונתן הביתה אחרי יום פעיל במיוחד בפארק עם ה-BFFים שלו (כן, זה כבר התחיל, לילד יש קבוצה בוואטסאפ), ולקחתי את כדור האנרג'ייזר הקטן שלי לאמבטיה.
אחרי סצנת סירוב אופיינית ("אמא, אבטיה זה איכסה, יו רוצה אבטיה-רוצה טלבאביס"), ברגע של חולשה, נפלט לי "אוף קטנצ'יק, אמא הייתה מתה להיכנס לאמבטיה עכשיו". לפתע, העיניים של יהונתן נפערו כאילו יובל המבולבל נגלה בפניו, ובלי להתבלבל הוא אמר: "כן! אמא אמבטיה! אמא ויהונתן אמבטיה!", והתחיל להוריד לי את הנעליים. משם לפה מצאתי את עצמי עם שמפו על הראש ללא דמעות אבל עם יצורי אמבטיה ביד, משחקת עם יהונתן בהשפרצות. הוא היה מרוצה, ולמען האמת, גם אני קצת. אלא שאז הבנתי שלא חשבתי על הכל – ומצאתי את עצמי תוהה איך לעזאזל שנינו יוצאים מהאמבטיה ביחד? למרות שהוא לא תכנן לצאת ממנה בשנה הקרובה (למה לו? אמא פה איתו), חיכיתי לישועה מאביו שאמור להגיע. או שלא. אחרי חצי שעה התייאשתי ושלפתי את הטריק הכי ישן בספר ילדים - סיפרתי לו שקניתי לו תותים וכשנצא מהאמבטיה הוא יאכל מלא מלא מלא תותים, לפחות כמו האריה שאהב תות. הוא שקל לרגע את דבריי, נעמד כרוצה לצאת ואמר לי "אמא עוגתותים". השבתי לו מהר מאוד "יהונתן, איפה שמעת מילים גסות כאלה?!". אני דור שלישי לכשלונות מטבח, לא יכול להיות שזה בא מהמשפחה שלי. אבל יהונתן התעקש, וכשיהונתן מתעקש שומעים את זה לפחות עד שדות התותים לנצח.
קשרתי מגבת, שלפתי את יונצ'וק מהאמבטיה, הלבשתי אותו מהר והתחלתי לבדוק אם יש לי מצרכים לעוגתותים. בטעות היו לי. בלי לשים לב מצאתי את עצמי מכינה עוגה בתשע וחצי בערב עם מגבת של פילים קשורה לגופי, ילד קטן שמנסה למשוך לי בה כל הזמן ושכן ממול שמבסוט באופן חשוד.
אז איפה אבא?
אל תטעו, זה לא שאני סאקרית של יונצ'וק, יכולתי להתעקש, אבל ריחמתי על השכנים (חוץ מהשכן ההוא). אז התחלתי להכין את העוגה. בהתחלה הלך לי ממש טוב ויהונתן ישב בסלון עם הטלטאביז שלו ופרגן לי. אבל בחלק המרכזי של הכנת העוגה, בו צריך לערבב הכל במיקסר, התברר לי מהר מאוד שזה לא בשבילי - הרכבתי לא נכון את המיקסר הידני ותוך שתי שניות הכל התפוצץ לי על הפרצוף. היה רגע של דממה בבית. נראה לי שאפילו דיפסי וללה סתמו את הפה בתדהמה. יונצ'וק הסתכל עליי והתחיל לעקם עיניים: אמא?
כשכל הפרצוף שלי מרוח חמאה קמח וביצים והמטבח נראה כמו שדה קרב, פלטתי לעברו: "אמא רוצה חיבוק". יונצ'וק רץ אליי, ואיך לא, החליק בתוך ערימת הבלילה, וכך גם האמבטיה-פיג'מה שלו הלכה לעולמה. ברגע הנואש הזה, בו מצאתי את עצמי יושבת על הרצפה במטבח ויונצ'וק משחק לי בפנים כמו בצבעי גואש, פתאום הוא נזכר לשאול "אמא, איפה אבא?". הצצתי בשעון וכשקלטתי את השעה פלטתי ברוגז: "אבא מת".
הייתי בטוחה שהוא לא שמע את זה ויצאתי להילחם בשאריות הגבינה האכזריות. אחרי מבצע ניקיון משותף של אמא-יהונתן-מטבח (לאו דווקא בסדר הזה), נשמע הרשרוש הגואל של המפתחות. ברגע אחד יהונתן שכח לגמרי את הגיהינום שאמא חצתה איתו ורץ לכיוון הדלת. אבא הגיבור, עמד בכניסה כולו נקי ומתוקתק ואמר ליונצ'וק בחיוך: "יונצ'וק, מי בא לאבא? איפה אבא?" ופרש ידיים לחיבוק. אבל אז יהונתן נעצר במקום, הסתכל עליו, ואמר לו באושר: "אבא מת! אבא מת!".
אבא אסף היה בהלם קרב: "מה אמרת קטנצ'יק? אבא מת?!", וזרק מבט אימתני לכיווני.
"מה פתאום! חס וחלילה", השבתי בנונשלנטיות. "הוא אמר אבא מֶההה אבא מֶההה, אמרנו שאבא עז קודם בצחוק".
יהונתן חיזק את דבריי, כמובן: "יו אמא, אבא מת! אבא מת!".
רציתי למות קצת באותו רגע, לא יודעת אם ממבוכה או מייאוש, ובעיקר שכחתי להבהיר לקטנצ'יק שאבא לא מת עדיין, רק שאמא תהרוג אותו שהוא יחזור, אבל זה לא הסיפור. העניין הוא שבפעם הבאה, לא משנה באיזה מצב קטטוני אתם (תמיד יש יותר נמוך), תשקלו טוב טוב כל מילה לפני שאתם פולטים משהו ליד הילד שלכם, כי ילדים תמיד ייתפסו לדברים שלא צריך. מעניין ממי הם למדו את זה.