בחלקם הגדול פגים הם לֵייט־בלומרים, כלומר ההתפתחות שלהם איטית מהרגיל – פיזית, קוגניטיבית, שפתית. כתוצאה מכך, נוצר צורך לטפל בהם בשלל מסגרות משלימות, החל מריפוי בעיסוק וכלה בקלינאות תקשורת. גם לילד שלי היה קושי והגננת לא הצליחה לסייע בו. וככל שהקושי גבר, כך גדל גם חוסר היכולת של הגננת לתקשר איתי. הדברים הגיעו לידי כך שהתחלנו בשלב מסוים לתקשר באמצעות מחברת – היא כתבה מה קורה בגן, ואני כתבתי מה אני רואה בבית.
שנה עברה, ושבוע לפני תחילת שנתו השנייה בגן, גיליתי בדרך־לא־דרך שנהגו כלפיו באופן בוטה ואלים – לאלימות יש, כידוע, שלל תצורות – אחרי שהתנהגותו לא תאמה את הציפיות. אין דרך לתאר מה עובר בראשה של אמא ברגע כזה. מסך שחור. קרקע נשמטת. אחרי שנה של מאבק, וניסיונות לתקשר ולגשר – הגיעו מים עד נפש. ישבתי אצל מפקחת משרד החינוך והסברתי לה שאם הבן שלי לא יעבור גן באופן מיידי, אני עשויה להגיש תלונה במשטרה. מכל מקום, היה ברור שבגן הזה בני לא יישאר.
כעורכת דין בהשכלתי, השפה המשפטית לא זרה לי. כבר לפני "האירוע" קיננו בי מחשבות על שינוי מקצוע. ועם הזמן בשלה ההחלטה: לעשות שינוי בקריירה ולחתור להטביע את החותם שלי בחינוך, בפרט החינוך לגיל הרך. בעיקר, כדי שאף ילד או ילדה לא יחוו את מה שהבן שלי חווה. בנוסף, לא רציתי שאף הורה יחווה את הקושי שאני חוויתי מול מערכת שלא סיפקה תשובות.
עם שליחות, רצון טוב וים של מוטיבציה, נרשמתי ללימודי הסבה לאקדמאים להוראה לגיל הרך בסמינר הקיבוצים. היינו שם כמעט 80 נשים שרצו להקדיש את עצמן לחינוך הדור הבא. לרובנו היה ברק בעיניים.
השנתיים שבהן למדתי חינוך והוראה היו המאושרות בחיי. לראשונה, הרגשתי שמצאתי את מקומי. למדתי על התפתחות בגיל הרך ועל הורות, למדתי מתמטיקה, לשון וספרות ילדים. כחלק מהעבודה המעשית, גם התנסיתי פעם בשבוע בגן כדי לחוש את השטח. זכור לי במיוחד סמינריון בשם "הנרטיב והמעשה החינוכי" של ד"ר רונית קוריאל. לא יהיה מוגזם לומר שהוא שינה את חיי.
המטרה בסמינריון היתה לחקור את העבר שלנו, לאתר את מקורות הבחירה שלנו בחינוך, ולהבין בעזרתם איזה מין נשות חינוך נהיה. במונחיו של הקורס, זהו "הנרטיב החינוכי" של כל אחת ואחת מאיתנו. אקח את הסיכון להישמע לא צנועה ואספר שכאשר הבטתי לאחור, ראיתי שלל חוזקות: את הילדה היצירתית שהייתי; את בת הנוער המסורה בתנועה; את פעילותי הענפה בארגונים ובוועדים שונים; וגם את האמא והקולגה שאני. מהנקודות הללו מתחתי קו לגן העתידי – הגן שלי – שבו הילדים יביעו את עצמם בזכות עושר תרבותי ותוכן ברמה הגבוהה ביותר שהתפתחותם תאפשר; יזכו לצוות מסור ומשקיען; ולמעורבות גבוהה מצד ההורים, שהדלת תמיד תהיה פתוחה בפניהם. בעיני רוחי ראיתי את עצמי מגבשת סביב הגן קהילה. הקורס סייע לי לצייר את התמונה היפה והעשירה הזאת, ועשור לאחר מכן, אפשר לומר שהיא התממשה. סללתי לעצמי את הדרך במחשבה וזימנתי עבורי את המציאות החינוכית שרציתי.
עם זאת, היא לא שרדה את פרק הזמן שייחלתי לו, לא מעט בגלל מערכת קשה וחולה.
הלם ומורא ביום הראשון בגן
את היום הראשון שלי כגננת לא אשכח לעולם. המשפט "אלוהים, מה חשבתי לעצמי?" רץ בראש מאות פעמים. הייתי מבוהלת, מבועתת. קיבלתי לידיי 35 ילדים, כולם זרים לי ורובם זרים זה לזה, וביחד איתם הגיעה גם נדוניה של 70 הורים הטעונים אינספור רגשות – מרביתם אגב שליליים, כי השנה הקודמת היתה קשה ואני, חסרת כל ניסיון, "נבחרתי" להוביל את התיקון. הילדים בכו, כפי שילדים בוכים בקליטה. ההורים חרדו, כפי שהורים חרדים מקליטה. ואני הרגשתי שאני מתקשה לנשום. פשוטו כמשמעו. נזרקתי למים העמוקים בלי גלגל הצלה וציפו שאשחה.
הפער שבו נתקלת גננת בין המציאות שחוותה כסטודנטית ואפילו כסטאז'רית, לבין מה שהיא פוגשת ביומה הראשון בגן הוא בלתי נתפס. תהום.
הקושי הראשון הוא בנושא הליווי והחניכה, או יותר נכון היעדרם אצל חלק מהגננות בתחילת דרכן. הדעת נותנת כי מי שהופכת יום בהיר אחד לגננת תקבל חונכת – גננת ותיקה שתנחה אותה בהיבטים הפדגוגיים ותסייע לה בכל עניין שתצטרך. יש אמנם פונקציה כזאת במערכת, אך פעמים רבות בנות המזל המעטות שזוכות באופן סדיר לחניכה, אינן באמת נהנות ממנה, שכן החונכות (שמקבלות תוספת שכר על ההדרכה) לא תמיד מגיעות לגן או ממלאות את כל מחויבויותיהן. וכך, בין שיש חונכות שאינן מבצעות את עבודתן ובין שאין בכלל, התוצאה היא שהגננות חסרות הניסיון נשארות תלויות באוויר.
"המערכת צריכה להפסיק להסתמך על השליחות שלנו. היא כל כך נשענת על הערך הזה, עד שהוא הופך אט־אט תחליף לתנאים, לתמיכה, אפילו להכרה"
בהמשך הדרך יצא לי לעמוד על הבעייתיות שבהיעדר החניכה גם מן הצד השני של המתרס. מדי שנה הייתי מקבלת לגן פרחי הוראה – סטודנטים להוראה בשנתם השנייה או השלישית – שבאו להתנסות בשטח וליהנות מהדרכה של הגננות, שנמצאות שם ממילא. כמעט עם כל הסטודנטים הללו שמרתי על קשר טוב. הם תמיד הרגישו בנוח להתקשר ולשאול שאלות מקצועיות – תחילה בזמן הלימודים ולימים כשעבדו במערכת החינוך כגננות וכגננים מן המניין. עם השנים, נוכחתי שבכמחצית מן המקרים, המערכת שברה את רוחם והם עזבו אחרי זמן יחסית קצר. כולם הגיעו מלאי מוטיבציה, כולם הפגינו יכולות גבוהות, ולכולם נמאס בשלב כלשהו. והנה העניין: רבים מהם תלו זאת בהיעדר הליווי, וביתר ספציפיוּת, בהיעדר הליווי בשנה הראשונה, הקריטית, לכניסתם למערכת. "הרי כל עבודה חדשה מצריכה חפיפה ותקופת הסתגלות", הלינו באוזניי. לא היתה לי תשובה טובה.
העובדה שאת גננת צעירה שלא עברה כל חפיפה לא מזכה אותך בשום הקלה. יש ציפייה לתפקוד מלא מהיום הראשון. לא רק מצד ההורים, שבוחנים תחת זכוכית מגדלת כל צעד ושעל, אלא גם מצד נציגוֹת הפיקוח שלא חוסכות שבטן – פעמים רבות בצורת הערות קשוחות ואף מזלזלות, מבלי להכיר את פרטי הפרטים שבגן; שהרי ביקור אחד בשנה לא יכול לשקף את מלוא המורכבוּת. זכורה לי תקרית שבה נאמר לגננת בביקור מן הסוג הזה, שפעילות מסוימת שערכה לילדים "מסרסת אותם" – בחירת מילים קשה ביותר. גם אם הניסיון כאן הוא לאכוף סטנדרט גבוה של הוראה, לא זו הדרך. מניסיוני, בלתי אפשרי לשמוע הערה כזאת ולא לחוש מושפלת. עכשיו לכי תרימי את עצמך.
הגננת כתמנון רב־זרועות
כמעט לכל בעיה שעולה בגן – כוח אדם, תקציבים, תחזוקה, מזון, חוגים, חגיגות, זכאויות – יש כתובת אחרת שאמורה לטפל בה. זה יכול להיות אשכול הגנים, משרד החינוך, העירייה, הפיקוח, וַעד ההורים, ועוד. יתרה מכך, מרבית הכתובות זמינות רק בשעות העבודה, כך שהגננת הופכת למעשה לתמנון רב־זרועות, בה בשעה שמצופה ממנה שתקדיש את כל תשומת ליבה לילדים.
כך מצאתי את עצמי לא פעם משוחחת בשמונה בבוקר עם הורים על הילדים שלהם (כי תמיד חשוב להכיר שינויים שעוברים על הילדים) ובעת ובעונה אחת מחבקת ילדים אחרים, מנחמת את חבריהם הבוכיים שהתקשו להיפרד, מבקשת מהורים לסיים להיפרד על מנת להתחיל את היום, מחברת בין ילדים כדי שישחקו יחד סביב שולחן הפעילות, מתרה בהורים לזכור למלא טופס מסוים – וזה עוד במקרה הטוב. לעתים, כשלא היה לי כוח אדם, מצאתי את עצמי גם מנקה שירותים ושוטפת את הגן בסוף היום.
וזה עוד לא הכול. בהמשך היום ינחת לפתע החשמלאי שאמור להחליף את כל הנורות בגן. בעיה. הורה או שניים או שלושה יסמסו בזמן המפגש לבדוק איך הילד שרד את הפרידה של הבוקר. אחרי ארוחת הבוקר, הילדים יפנו לסֶדר היום שלהם, תיערך חגיגת יום הולדת, יישלחו תמונות – וסיכוי טוב שתתקבל ההודעה המסורתית מהאמא שקובלת על כך שהילד נראה בהן מעט כבוי, ומה קרה, ומי אולי עלב בו, כי מהבית הוא דווקא יצא במצב רוח מרומם. מי שלא יסמס, הוא השליח עם הציוד שהוזמן ומבושש להגיע כבר שבוע. ואת ההרכב של מקבלי השבת זכרתי לקבוע? ומה עם הפגישה עם ההורים שעמלים על בקשת זכאות למשלבת?
כמובן, כל אלה הן אנקדוטות שקל להעלות על הכתב, אך הן לא ממצות את אפס קצההָ של פעילות הגננת במהלך היום, שכן חלק הארי של העבודה הוא חינוך וטיפול בילדים.
"עד שהמערכת לא תלמד להעריך את הלב שמושקע בה, היא תמשיך לאבד את האנשים שהכי ראויים להוביל אותה"
לבחור בהוראה זה לא מובן מאליו. אל תסתכלו על השעות והחופשות – זו פיקציה שמטפחים מי שלא נמצאים בתוך המערכת ולא מכירים אותה. בפועל, העבודה תובענית, שואבת עוד ועוד פנימה, אבל בניגוד למשרות אחרות, לא ישלמו לך על כך שעות נוספות ותמצאי את עצמך תורמת מאות שעות על חשבונך כי "ככה זה".
אחד המחירים הפחות מדוברים, אבל שצורב אולי יותר מכול היתר, הוא המחיר הנפשי והמשפחתי. ילדים של גננת משלמים מחיר גבוה על הבחירה במקצוע הזה – ולא תמיד ברור שהוא "ראוי" או "מוצדק".
יש רגעים שלא שוכחים. הילד שלך קודח מחום, ואת יודעת שצריך להישאר איתו בבית. ובאותו הבוקר, בגן, יש יום הולדת: ילדים מתרגשים, הורים מסמסים, ואת כבר יודעת שבפועל אין מי שיחזיק את זה אם את לא שם. את עומדת עם תיק ביד אחת ומד־חום ביד השנייה, ומרגישה שהנשמה נחצית לשניים: הילד שלך מול הילדים של כולם. זו לא דילמה תיאורטית. זו מציאות יומיומית.
ובין לבין, החיים הפרטיים נוזלים מבין הידיים. טקסים במסגרות של הילדים שלי שראיתי רק אחר כך בתמונות; ארוחות ערב שהפכו למרוץ בין מענה להודעות שונות; שבתות שבהן הראש עוד בגן כי יש "בעיה עם הורה" או "אירוע חריג" שצריך לטפל בו; מחשבות בלילות על הילדים שקשה להם יותר. את משקיעה שעות על גבי שעות בצהריים ובערבים בשיחות עם הורים מודאגים – באריכות, בסבלנות – ומגלה שלפעמים הן ארוכות יותר מהשעות שבהן את באמת נמצאת עם הילדים שלך.
החשדנות עברה לגור כאן
כל האמור עד כה, כוחו היה יפה לכל שנת לימודים שהיא במהלך, נאמר, ה־10–15 השנים האחרונות. אולם מאז ראשית העשור, הקורונה, ואחר כך מלחמת עזה, החמירו את המצב מאוד, מה שהוביל בתורו לנטישה של גננות רבות ולתחילתה של קריסת המערכת.
תקופת הקורונה היתה אחת הסוערות בתולדות מערכת החינוך. כשפרצה, מערכת החינוך נסגרה כמעט בן־לילה ונדרשה לבצע שינוי חד ומהיר באופן פעולתה. בתוך מציאות של סגרים חסרי תקדים ושל חוסר ודאות קיצוני, נאלצו הגנים ובתי הספר לעבור להוראה מרחוק – גם עבור ילדי גן קטנים שאינם מסוגלים להחזיק יום לימודים שלם דרך מסך והיו זקוקים לרצף חינוכי. ככלל, הצוותים החינוכיים נדרשו להמציא את עבודתם – וגם את עצמם – מחדש: לבנות פעילויות שמתאימות למסך, לחשוב איך לשמור על קשר רציף עם הילדים וההורים, ולנסות לייצר שגרה חינוכית בתנאים חדשים.
הקשיים היו בלתי נמנעים. ילדים רבים לא קיבלו מענה מספק, ואצל אחרים התפקוד היה תלוי לחלוטין בהורים – שגם הם עבדו מהבית ולא תמיד היו פנויים. במקביל, הגננות והמורים מצאו את עצמם מתמרנים בין תפקידם המקצועי לבין הורות מלאה בבית.
ילדים זקוקים יותר מכל למפגש עם בני גילם ועם דמויות עוגן משמעותיות, ודווקא הרכיב הזה – האנושי והחברתי – היה חסר בתקופה ההיא. ובאופן פרדוקסלי, ככל שהמגפה נמשכה והמאמצים שנעשו התעצמו, כך הלכה וגברה תחושת התסכול בציבור ההורים, שהתבטאה בין היתר בביקורת ובתהיות על טיב עבודת הצוותים, על אודות השכר שהמשיכו לקבל, על מה לא.
מאז הקורונה ולמעשה עד היום, החשדנות עברה להתגורר בגנים.
ובדיוק כשחשבנו שחזרנו למסלול, קיבלנו מכה חדשה – חזקה עוד יותר. שבעה באוקטובר 2023. בדומה לקורונה, גם בתחילת המלחמה עלתה עד מהרה הדרישה שאנשי חינוך יחזרו לשגרה, ולוּ חלקית. כבר בשבוע השני של אוקטובר, כשכולנו עוד היינו המומים, במשרד החינוך ובשירות הפסיכולוגי התלבטו בסוגיית החזרה ללימודים. זו היתה תקופה רגישה מאין כמותה, שפגשה כל אחד ואחת מאיתנו במקום אחר – רגשי ופיזי, אישי ומשפחתי, בשכול ובאובדן – בדרגות קושי שרובנו לא הכרנו.
שבוע אחר כך, נתבקשתי במהלך פגישת זום עם הצוות לחזור לגן. אחת היועצות הסבירה לנו מדוע, כדמויות מפתח בחיי הילדים, חשוב שנהיה שם בשבילם, שאנחנו העוגן שלהם. זעמתי. אף אחד לא רואה אותנו, את התחושות שלנו, את החרדה וחוסר האונים שהם מנת חלקנו. אף אחד לא מתייחס לחרדה שלי כאמא, להשאיר את הילדים שלי בבית – בין אזעקות לנפילות וכשהם מלקקים עדיין את הפצעים מהחדשות האיומות שנחשפו אליהם – ולהגיע לגן, כדי לטפל בילדים של אחרים.
"אף לא אחת מאיתנו, נשות הצוות, חוותה דבר כזה בחייה הבוגרים. ועם זאת, ציפו מאיתנו להיות עוגן רגשי לילדי הגן, גם כשלחלקנו לא היתה הפניות הנפשית לכך, או חשוב יותר – הכלים"
באותם ימים, פורומים של גננות ושל מורות רעשו וגעשו. "כבר שבועיים שאני חולמת בלילה איך אני מרימה ארבעה ילדים בבת אחת ומנסה להגיע למקלט ב־15 שניות", כתבה גננת בעילום שם מאזור המרכז. "איך אפשר לחזור לשגרה כשכל טריקת דלת מקפיצה את כולנו?", תהתה אחרת. דמיינתי אז בעיני רוחי איך אני עוברת בין ההורים של ילדי הגן ושואלת כל אחד ואחת מהם: האם ניסית לדמיין פעם איך זה להיכנס למרחב מוגן עם 35 ילדים? האם הם בכלל מבינים במה הסצנריו הזה כרוך? הפחד ותחושת האחריות עצומים. צריך להרגיע את הילדים שחווים ברגעים האלה התקפי חרדה וטריגרים, צריך לוודא שאף אחד לא נשכח מאחור. ומה קורה עם הילדים שלי, בבית?
אף לא אחת מאיתנו, נשות הצוות, חוותה דבר כזה בחייה הבוגרים. ועם זאת, ציפו מאיתנו להיות עוגן רגשי לילדי הגן, גם כשלחלקנו לא היתה הפניות הנפשית לכך, או חשוב יותר – הכלים. הכשרות בנושא בוודאי לא עברנו אף פעם.
גם פה, לא זכינו לשום הנחה. להפך. קצרה היריעה מלתאר את קיתונות הביקורת שהטיחו הדרגים הגבוהים בפיקוח, ולחלופין את הזעם והרפש שהטיחו הורים, כלפי מי שלא מיהרה לחזור ולפתוח את הגן כבשגרה. איש לא חשב על איכות החינוך שניתן להעניק בימים כאלה, או על התחושות בצד השני של המתרס; העיקר שנשמור על הילדים.
הילדים מחקים את הוריהם
עתות חירום מביאות עמן שינויים בהרגלים ובפרקטיקה וכתוצאה מכך גם בדפוסי המחשבה. מה שהיה הוא לא שיהיה. יותר מששני המשברים הגדולים של השנים האחרונות – המלחמה והקורונה – פגעו באנשי החינוך או בהורים, הם פגעו בילדים. בעקבותיהם, ראיתי במשפחות יותר חציית גבולות, עצבנות, חרדה, עייפות כללית, קושי בוויסות, קושי בדחיית סיפוקים, רצון לפתרונות מהירים כאן ועכשיו, חשיפה מרובה למסכים והתמכרות להם, תכנים לא מותאמים ולא מבוקרים, ועוד. כל אלה נותנים את אותותיהם גם בגן, משום שאפילו כשהם בבית, ההורים הם במובנים רבים חלק מצוות הגן. שכן, בלי המסגרת שהם מחזיקים שם, המסגרת שמנסים להחזיק כאן פשוט לא תוכל לעמוד.
אם בעבר היתה שעה מסודרת להגעה, שעת איסוף ברורה, כללים לגבי תקשורת עם הגננת – כל אלו נפרצו. באחד הימים מצאתי את עצמי מול דלת שילד בועט בה בעידוד אביו, כי הם איחרו לגן והיו צריכים להמתין שאפתח. דוגמה אחרת, קלאסית, היא של הורה שמביא ביסקוויט ונותן לילד לאכול בכניסה לגן כי הוא לא הספיק לאכול בבוקר, חרף הסברים חוזרים ונשנים על אלרגיות בגן, על העבודה הסיזיפית של הסייעות בניקיון, ועל הדוגמה השלילית שניתנת כך לילדים האחרים.
"בתפיסה הציבורית, ההתייחסות לגננת היא כאל סותמת חורים. לא מתייחסים אלייך כאל אשת חינוך, אלא כמו לבייביסיטר"
האפקט של ההתנהגויות השליליות האלה כפול. פעם אחת, בעוון הנזק המיידי שהן גורמות. פעם שנייה, בשל הנזק המצטבר שהן יוצרות בטווח הארוך. ילדים מסתכלים על הוריהם למן הינקות ומחקים אותם – קוראים לזה "מודלינג" ויש לכך גם צד חיובי, כמובן. אבל התופעה לא פוסחת גם על התנהגויות פחות חיוביות. להפך – המֶשיכה כלפיהן עשויה להיות גדולה יותר. תפקיד מערכת החינוך בגיל הרך הוא להעניק חינוך וטיפול טוב לילדי הגן, אבל היא לעולם לא תוכל להחליף את המשפחה. וברגע שהיטשטשו הגבולות בין תפקיד ההורה לתפקיד המסגרת החינוכית, הדרך לכאוס קצרה.
מצב קיצוני מוליד פתרונות קיצוניים
בתחילת דרכי המקצועית, היה בגן שבראשו עמדתי שילוב של ילד אחד מהחינוך המיוחד; בסוף דרכי המקצועית, היו יותר. האחראית לכך היתה רפורמת "חוק השילוב וההכלה" מ־2021. הרעיון לשלב ילדים מהחינוך המיוחד בחינוך הרגיל הוא נפלא, אפילו מבורך – לוּ רק היה מתבצע כהלכה; לו הרפורמה הזו היתה חברתית באופן אמיתי ולא כלכלית גרידא.
עיקר הבעיה נובע מהניסיון ליישם מדיניות שאפתנית ללא המשאבים המתאימים. שילוב ילד מהחינוך המיוחד ללא שעות ליווי מספקות של משלבת החונכת אותו באופן פרטני וללא שום הכשרה רלוונטית של הצוותים הקיימים (הגננות והסייעות) – נידון לכישלון. בפרט, משום שהוא שואב מהגננת משאבים עצומים: התעסקות אינסופית בכתיבת תל"א (תוכנית לימודים אישית), שעד היום מתנהל לגביה ויכוח עקר בין ההסתדרות לבין משרד החינוך מי אמור לכתוב אותה, עיסוק בוועדות זכאות שמצריך טפסים על גבי טפסים, שיחות עם אנשי מקצוע, שילוב פסיכולוג גן, קלינאיות תקשורת, מרפאות בעיסוק, מטפלות רגשיות, לעתים מנתחות התנהגות… וכל זה עוד לפני שבכלל הגענו לעסוק בילדים האחרים, בגן שיש בו בסך הכול 35 כאלה.
את המצב מחריפים עוד יותר הפערים המובְנים בכוח האדם בגן. הצוות התומך החינוכי – או בשמו המוכר יותר, סייעות הגן – הוא חיוני לקיומו של הגן. כולם מדברים על הגננות, אך בפועל, ללא הסייעות, גן אינו יכול להתקיים. יש משמעות אדירה לצוות חינוך איכותי, שמשלים את הגננות באינספור דרכים – מהמעשה החינוכי והטיפולי, דרך ניקיונות וסידורים ועד למינהלות. אלא שגם כאן הבעיה אינה אישית, אלא מבנית וארגונית: היא נעוצה באופן שבו מגויס, ובהמשך מועסק, כוח האדם.
"השינוי לא יגיע מוועדות של פרופסורים שלא הרימו ילד עם נזלת כבר שנות דור"
הסייעות הן עובדות עירייה; הגננות אינן המנהלות הישירות שלהן. לעתים נוצר שיתוף פעולה נהדר והעבודה הרמונית, אך במקרים אחרים החיבור איננו מיטבי, נוצרת חשדנות ואפילו דם רע. יחס הגננות לסייעות מושפע בעיקר ממיקום הסייעות על הציר שבין הגדלת ראש ולקיחת אחריות לבין ראש קטן וחוסר שיתוף פעולה. וכן – לפני שיזדעקו – נגיד שגם אצל גננות אפשר לראות לעתים את התכונות האלה.
אבל הבעייתיות לא נגמרת כאן. המעסיק של הגננות הוא משרד החינוך, ואילו המעסיק של הסייעות הן הרשויות המקומיות. הפיקוח הוא שממנה ומשבץ את הגננות, ואילו העיריות הן שמפזרות את הסייעות בין הגנים. זהו מבנה ארגוני אשר, בפשטות, מעצים את הכאוס. הוא יוצר מצב שבו אני, כמנהלת גן, אינני המעסיקה של הסייעת שעובדת לצדי. אם, למשל, היא אינה משתפת פעולה, מדברת לא יפה לילדים, עסוקה בנייד במשך היום או, במקרה קיצון, נוהגת באלימות – אין לי שום סמכות לסיים את העסקתה. במקרה הרע, אצטרך להסתדר איתה עד סוף השנה. התולדה הישירה של מערכת יחסים רעועה כזו הוא אווירה רעה וחוסר סמכות שמחלחלים אל הילדים.
דנה וקנין גנאל, חוקרת במרכז טאוב, היטיבה לאבחן את החוליים האלה במאמרה "בלגן בגן". היא טענה, בין השאר, כי מקור הקושי נעוץ בעובדה שגני העירייה הפכו לבליל של מסגרות, גורמי פיקוח וצורות העסקה – ואני יכולה להעיד מכלי ראשון שהדבר הזה מורגש היטב בשטח. בעולם מתוקן, בגן עירייה היו מועסקות גננת (או אפילו שתיים, כמו גננת־עמיתה בחינוך המיוחד) ושתי סייעות קבועות לאורך כל השנה. במציאות, הילדים בגילים הללו סובלים ממשבר כוח האדם העמוק ביותר שידעה המערכת מאז ומעולם.
הורדת גיל הכניסה לגן היה מהלך שהוסיף לצוות תחומי אחריות עצומים, שכן הקטנים יותר עדיין לא גמולים, מבטאים בצורה פחות ברורה את רצונותיהם, קשורים באופן אחר להוריהם ועוד. הדבר הפך את עבודת גננות הטט"ח והצוות לבלתי אפשרית. המעמסה נעשתה כבדה, יחד איתה הגיעה שחיקה עצומה, ומספר העוזבות את התחום גדל בהתאם. בהיעדר מעטפת מערכתית שלוקחת אחריות בצורה סדורה – אפשר בהחלט להבין מדוע.
כתוצאה מכל אלה, הדמויות החינוכיות מתחלפות כמעט מדי יום; צהרונים, שבעבר התבססו על סייעות הבוקר, מקוששים כוח אדם מכל מקור אפשרי; וגנים נסגרים חדשות לבקרים ברחבי הארץ בכלל ובתל אביב בפרט (מאחר שהיא אחת הערים היקרות בישראל, גננות וסייעות ללא גב כלכלי גם לא יכולות להתגורר בה וגם מעדיפות לעבוד בערי מגוריהן. התוצאה היא מצוקת כוח אדם קשה שבעתיים).
שיטוט בקבוצות של מורים וגננות מספר על עזיבה גדולה בשל מנהלים מתעמרים, קידום מקורבים ועוד שלל רעות חולות. המצב הקיצוני מוליד פתרונות קיצוניים, והגדילה לעשות עיריית תל אביב שהציעה לעובדי עירייה מן המניין שימלאו את מקומן של הסייעות, ללא הכשרה מתאימה, כישורים רלוונטיים או בכלל היכרות עם הגיל הרך. במציאות של כל כך הרבה "אין" ניסו למצוא את ה"יש", אבל הוא מגיע עם תג מחיר גדול – תחלופה יומיומית של דמויות חינוכיות, לחלקן אין הבנה בסיסית בילדים ובצרכיהם, חלקן האחר לא דרך מעודו בגן ילדים. מנקודת מבטם של הילדים, אלו אנשים זרים שנכנסים ויוצאים מהגן – כזכור, זירה שאמורה להקנות להם ביטחון מוחלט, בעיקר באמצעות נוכחותן של דמויות קבועות. פתרון נוסף שעלה לאחרונה לכותרות היה להביא עובדות זרות כסייעות – כלומר, נשות צוות שלא מדברות עברית כלל, שילוו את הילדים בשלב התפתחותי קריטי.
פתרון העוועים הזה הוא רק סימפטום. מקור המחלה הוא תפיסה של מערכת החינוך כגוף שנועד לספק שירותי שמרטפות. יש בכך משום החמצה גמורה של תפקיד המערכת, ובתוך כך, של תפקיד הגננת. מהו? אין מדובר רק בהכנה של הילד לכיתה א'. הגן הוא הבסיס לחיים. הילדים חווים בו הצלחות ואכזבות, התעלות ותסכולים, וכמובן, הם רוקמים בו קשרים חברתיים. הגן הוא למעשה המקום שבו הילד נכנס בשערי החיים החברתיים, והוא גם המעבדה שבה הוא לומד את רזיהם.
אני לא מכירה אדם שאין לו זיכרון מוקדם כלשהו מהגן: רגע, דמות, ריח, תחושה. זה לא מקרי; השנים האלה מעצבות אותנו. הן הבסיס להכול. בד בבד, הגן הוא ראי שמשמש את ההורים כדי להבין איך הילד מתפתח. לבסוף, הגן הוא חלק מקהילה, שנבנית בדרך כלל סביב דמות מובילה. נכון, לא כל הגננות מתפקדות כדמות הזאת; אולי הן היו רוצות להיות כאלה, אולי היו בעבר והתעייפו. אבל לכל אחת מנשות החינוך של הילדים שלנו יש פוטנציאל להפוך לכזאת. השאלה היא האם התנאים מאפשרים לה לממש אותו.
"מנגנון הדלת הפתוחה"
הנסיבות הובילו לכך שאני אישית הצלחתי לממש את הפוטנציאל, וזה מחזיר אותי לתהליך החקר העצמי של הנרטיב שלי, שהזכרתי בתחילת דבריי. במהלך הקורס ההוא נדרשתי לבקש מאנשים לשמוע איך הם תופסים אותי. גיליתי שאנשים חושבים שאני אדם עם הרבה ביטחון, "בולדוזרית" ומצחיקה – תכונות שבאותה תקופה לא הכרתי בעצמי. כילדה וכנערה הייתי ביישנית, שלא לומר פחדתי מהצל של עצמי. תמיד הרגשתי שאני מרַצה וזקוקה לאישור מהסביבה. השיקוף הזה לימד אותי שמה שאני מרגישה, ומה שאנשים רואים – אלה שני דברים שונים. רציתי ליצור מפגש בין שני הקצוות האלה. הזירה שבה הוא התרחש לבסוף היתה, למרבה המזל, בגן.
העבודה שלי עם ילדים והורים לאורך השנים נשענה, קודם כל, על אמון מאוד גדול ביני לבינם. פרשתי בצורה מאוד ברורה את האופן שבו אני רואה את הדברים – לא בשביל לזכות בציות, אלא כניסיון לשתף בהגיון המנחה. הבנתי שברגע שההיגיון מוסבר, אפשר לגייס אנשים כמעט לכל דבר – גם ילדים.
היה לנו בגן "מנגנון דלת פתוחה" וההורים ידעו שהם יכולים להפתיע בכל רגע נתון. מבחינתי הם היו חלק בלתי נפרד מהגן. זה מעולם לא היה "אני והם"; זה תמיד היה "אנחנו". הקמנו פרויקטים, היתה עזרה אחר הצהריים, תפאורה בפורים, חשיבה משותפת – וזה גרם להם להיות בעד כמעט תמיד, ולא נגד.
"הייתי האמא המבועתת שבנה נפגע במערכת, הייתי הסטודנטית האמביציוזית, והייתי הגננת שנלחמת בטחנות רוח"
היה לי ברור שלא אוכל להיות אהובה על כולם, 100 אחוז מהזמן. אבל הגישה הפתוחה, יחד עם הקווים הברורים והגבולות שגם ההורים וגם הילדים כל כך צמאים להם, יצרו נוסחה שעבדה היטב. היא נסכה ביטחון, הגבירה את הרצון של הורים להשתבץ לפעילות עם הילדים, הביאה לטבלאות ההתנדבות להתמלא עד אפס מקום – ואפילו להורים שהתאכזבו שלא הצליחו להירשם בזמן. התקשורת היתה שקופה ומפורטת, ההורים ידעו מה הילדים שלהם עשו בגן בכל רגע, ואפילו היה "עיתון גן" דיגיטלי כך שהיה על מה לדבר איתם בבית. זה לא היה עוד גן. מבחינתי, ומבחינת הצוות שלי, זה היה ה־גן. גם את הצוות, אגב, לא היה קשה לגייס. הכול בינינו דובר באופן שקוף, ותמיד הקשבתי לרעיונות ולעצות שלהן. נוכחתי שברגע שמישהו יודע שרואים אותו – הוא עושה בשמחה.
כשזה קשור לילדים שלנו, כולנו רוצים את הכי טוב: גננת מקצועית, רגישה, אמפתית, אבל כזו שמציבה גבולות ונוסכת ביטחון. אם הגננת רק מנסה להחזיק את הראש מעל המים – זה לא בדיוק מתאפשר, בלשון המעטה. לבנות מדי שנה קהילת הורים מגובשת, ליצור אמון מחדש, להושיט יד להורים ולנהל גן ביד רמה, לשמור על יחסים טובים בתוך הצוות, ובוודאי בעיתות חירום – זו לא פחות מאומנות. כשזה מצליח, זו התגשמות החלום החינוכי.
לחלום להיות גננת
אז למה בכל זאת בחרתי לעזוב לבסוף, כעבור עשור? לתחושתי, המערכת לא באמת מוכנה לאנשים שנכנסים אליה עם לב ועם חזון. ראיתי חברות עוזבות בזו אחר זו כשהבינו שהמערכת לא באה לטובת הגננות, לא לטובת הילדים ולא לטובת ההורים. המערכת באה לטובת המערכת. לא תראו היום מפקחים ומפקחות נלחמים על אף עובד הוראה שרוצה לעזוב, מהסיבה הפשוטה שתכונות כמו דעתנות, חשיבה וחלימה לא מתיישבות בתוך מערכת חינוך ישנה, עייפה, מאובקת. העוּבדות בשטח מראות שמעדיפים להישאר עם אנשי הוראה בינוניים שייכנעו לתכתיבים.
מדברים הרבה על "חוסר המוטיבציה" של גננות. הררי דוחות ומאמרים נכתבו על כך. אבל אולי צריך לשאול שאלה פשוטה יותר: מה המוטיבציה של גננת להישאר? בהתחלה, רבות נשארות בגלל הילדים ובגלל אהבת המקצוע. אני רוצה להאמין שרבות מאיתנו באמת אוהבות את מה שהן עושות. אבל בשל כל הסיבות שתיארתי, האידיאלים הללו הולכים ונשחקים במשך השנים – אין אפשרות אחרת – ואז צפה ועולה, כמו מאליה, המילה "שליחות". ובכן, המערכת צריכה להפסיק להסתמך על השליחות שלנו. היא כל כך נשענת על הערך הזה, עד שהוא הופך אט־אט תחליף לתנאים, לתמיכה, אפילו להכרה.
וזה אולי האבסורד הכי כואב: אחרי כל ההשקעה וההקרבה, את מגלה שאין שום הכרה – לא במערכת ולא מחוצה לה – במה שאת עושה כב"קריירה". בתפיסה הציבורית, ההתייחסות לגננת היא לא כאל קרייריסטית אלא כאל סותמת חורים. בתפיסה המערכתית, אין שום אופק. אין "תפקידים שניים" ו"תפקידים שלישיים", ואפילו בתפקיד הנוכחי לא מתייחסים אלייך כאל אשת חינוך, אלא יותר כמו לבייביסיטר, עם משאבים, השתלמויות והכשרות בהתאם – כלומר, ללא. הייטקיסטיות הן קרייריסטיות, עורכות דין, לא מי שמפקידים אצלן את היקר מכול.
כדי לקיים מערכת חינוך בת־קיימא, צריך ליצור מבנה שיאפשר לאנשי חינוך לשגשג וגם להתפתח. צריך חופש תנועה בין תפקידים: אפשרות לעבור, להתקדם, לגוון, לרענן. ממש כפי שקורה היום בחברות גדולות; לא כי אין הבדל בין חינוך להייטק, אלא כי תנועה היא תנאי למקצועיוּת. למה בן זוגי יכול לנוע בתוך הארגון כדי להתקדם, ובמשרד החינוך זה כמעט בלתי אפשרי? למה למנוע מגננת לעבור לתפקיד אחר אם היא רוצה בכך? למה לא לאפשר מעבר בין גנים, אם זה רצונהּ? למה מסלולי קידום כמו פיקוח, ניהול אשכול גנים או הדרכה מחוזית לא פתוחים באמת לכלל ציבור הגננות, בצורה הוגנת ושקופה? מי בכלל מעריך מי ראויה? גם כאן, צריכה להיות תוכנית מדידה וברורה להערכת עובדי הוראה, על סמך תפקוד, יכולות, הישגים, פוטנציאל. הגיע הזמן לצאת מהשבלונה של משרד ממשלתי שמעלה אבק, ולעבור למודל שבו יש תגמול על עבודה קשה ועל איכות.
אנחנו צריכים לחזור לחינוך שבו אנשים בוחרים להיות מורים וגננות לא מכורח המציאות, וחינוך שבו מי שלא מתאים לעבוד עם ילדים והורים, לא נשאר במערכת רק כי "אין מי שיחליף". אני רוצה עתיד שבו נערות חולמות להיות גננות או מורות, ושבמקצועות הללו יש יוקרה, משמעות וערך.
כדי ליצור את השינוי שיוביל לשם, גננות צריכות להיות חלק מסדר היום. קולן צריך להישמע בוועדות, בגיבוש מדיניות, בהחלטות.
היום המצב הפוך בדיוק. בתקופת הקורונה, למשל, התכנסה "ועדת המומחים של משרד החינוך והאקדמיה הלאומית למדעים". ישבו בה פרופסורים לאפידמיולוגיה, מומחים לבריאות הציבור, אנשי אקדמיה מתחום החינוך וכלכלנים – אבל לא ישבה שם אפילו גננת אחת שתאמר איך זה נראה בשטח, מה הילדים צריכים, מה אפשרי ומה לא. "הם מחליטים על קפסולות, ואני זו שצריכה להסביר לילד למה הוא לא יכול לשחק עם החבר הכי טוב שלו", אמרה לי גננת אחרי אחת הוועדות הללו. בלי לשמוע את קול הגננות – לא יהיה שינוי אמיתי.
בסופו של יום, חינוך טוב נשען על המשולש האנושי צוות־הורים־ילדים. כשאחת הצלעות קורסת, המבנה כולו מתערער. אני יודעת את זה כי נכחתי בכל אחת מהנקודות הללו – הייתי האמא המבועתת שבנה נפגע במערכת, הייתי הסטודנטית האמביציוזית שמגיעה לימי ההתנסות בגן ולומדת מהוותיקות, והייתי הגננת שנלחמת בטחנות רוח. ראיתי במו עיניי איך גן הופך לקהילה פורחת כשיש בו אמון וחופש פעולה, אך גם איך המערכת בוחרת שוב ושוב בבינוניות ובשימור העצמי שלה על פני האנשים שמחזיקים אותה בחיים.
אני עדיין מאמינה שאפשר אחרת, אבל השינוי לא יגיע מוועדות של פרופסורים שלא הרימו ילד עם נזלת כבר שנות דור. הוא יתחיל רק כשנסתכל לאמת בעיניים ונבין שאשת חינוך טובה היא לא מותרות ולא "בייביסיטר" – היא התשתית של החברה שלנו. אני כותבת את המילים האלו עבור הילד שהיה הבן שלי אז, ועבור כל הילדים שעתידים להיכנס למערכת החינוך. מגיע להם גן שהוא עוגן של ביטחון ולא שדה קרב. עד שהמערכת לא תלמד להעריך את הלב שמושקע בה, היא תמשיך לאבד את האנשים שהכי ראויים להוביל אותה.
ניצן בן־נון נחום היא מדריכת הורים, גננת, בעלת M.A בהתאמת טכנולוגיות לחינוך המיוחד, מומחית לגיל הרך ואשת חינוך, עו"ד לשעבר. נשואה ואם לשלושה
המאמר פורסם לראשונה במגזין תלם מבית קרן ברל כצנלסון