"הוא קטן מדי להבין?" גם פעוטות סוחבים את המלחמה איתם

נור בן ה-4 כבר הספיק לעבור יותר ממה שילדים לא חווים בשנים שלמות. הוא גר ביישוב צמוד גבול בצפון, פונה עם משפחתו למלון במרכז, התקרב שוב לצפון בעקבות העבודה של הוריו ואחרי שנה וחצי חזר הביתה - אל מציאות שבה המלחמה עדיין לא באמת נגמרה.

נור חווה מעברים שונים, מסגרות חינוכיות שונות ותקופות ללא שגרה במסגרת, אינספור אזעקות ומתח של הוריו. עד היום הוא מתמודד עם מלחמה שאינה נגמרת, עם הצורך הבהול להיכנס למרחב מוגן שניות ספורות לאחר אזעקה. ליבו מלא כאב, בלבול ופחד.

מאז, הגוף שלו התחיל לדבר במקום המילים שעוד אין לו. הוא מרטיב בלילה, מתעורר בבכי, מגמגם ברגעי לחץ ובגן מתפרץ בזעם, מרביץ לילדים ולפעמים גם לצוות. למי שמסתכל מבחוץ הוא אולי נראה "ילד בעייתי", אבל בפועל נור הוא ילד קטן שמנסה להתמודד עם פחד גדול מדי.

אנחנו רגילים לחשוב שילדים קטנים לא באמת מבינים. הרי הם לא רואים חדשות, לא מבינים פוליטיקה ולא יודעים להסביר מה זו טראומה. אבל ילדים בגיל הרך קולטים הכל - את המתח בבית, את הפחד בקול של ההורים, את הריצה למרחב המוגן ואת חוסר הוודאות. גם בלי להבין את כל הפרטים, הם מרגישים היטב שמשהו בעולם שלהם התערער.

הבעיה היא שאין להם דרך לספר לנו את זה. אין להם עדיין מילים, יכולת ויסות או כלים להתמודד לבד עם רגשות עוצמתיים כל כך. הגוף שלהם מספר את מה שהלב מרגיש: הפרעות שינה, רגרסיות, התקפי זעם, היצמדות להורים, חרדה או קושי חברתי.

ימים ספורים לאחר ה-7.10 נסענו למלונות המפונים ופגשנו עשרות משפחות המומות וכואבות. המפגש היה עבורנו עוצמתי, מטלטל וכואב, אבל גם מלמד מאין כמוהו. השעות שבילינו עם הורים וילדיהם הרכים הצטברו והפכו לגוף ידע משמעותי. עזרנו לאמא וילדה, לאב וילדתו, לדבר את מה שלא ניתן לומר.

המפגשים הללו הדגישו עבורנו עד כמה תינוקות, פעוטות וילדים חווים, זוכרים ומרגישים אירועים קשים, ועד כמה הם זקוקים לחוש שהוריהם שם ורוצים לשמוע את כל מה שהרגישו בשעות האימה ולאחריהן. בכל פעם קרה הקסם מול עינינו וראינו את כוחו של הקשר בין הורה לילד כמקור לריפוי וצמיחה, גם לאחר הטראומות הקשות ביותר.

פגשנו את נור ואת הוריו במסגרת התערבות קצרה לילדים צעירים שנפגעו מהמלחמה. בפגישה אחת בלבד קרה משהו ששינה את האווירה בבית. במקום לנסות להרגיע או להסיח את דעתו, ההורים עצרו ואמרו לו את מה שאולי אף אחד עוד לא אמר לו בקול: "אנחנו יודעים כמה פחדת. אנחנו יודעים כמה קשה לך. כמה אתה כועס על המציאות הזאת, ואתה כל כך צודק. אתה לא ילד רע - עברת דברים מפחידים מאוד".

נור הסתכל עליהם, והעיניים שלו התמלאו דמעות. אמא שלו חיבקה אותו ואמרה לו שהיא רוצה לשמוע כל מה שהוא מרגיש.

מתוך רצון להגן על הילדים, הורים מסתירים מידע, מחליפים נושא או מנסים "לא להציף". אבל ילדים מרגישים גם את מה שלא נאמר. כשאין מילים, הם נשארים לבד עם פחד גדול ובלתי מוסבר. דווקא שיח שפונה בפשטות ובישירות לרגשות שלהם יכול להפוך לאחד הגורמים הכי משמעותיים בהתמודדות שלהם.

למרות שזה לא מסובך לעשות זאת, זה קורה מעט מדי. ילדים צעירים נותרים לבד עם הפחד, כאב הלב, הבלבול והאכזבה שיכולים ללוות ולעצב אותם שנים קדימה.

לכן פיתחנו התערבות קצרה ופשוטה שסייעה כבר לאלפי משפחות, ואת עקרונותיה סיכמנו גם בפרק בספר החדש של עמותת נט"ל "קו של אור" המרכז לראשונה את הידע, העדויות והמודלים הטיפוליים שנולדו מתוך המציאות הישראלית מאז ה-7.10. הפרוטוקול מבוסס על רעיון אחד עמוק אך פשוט: ילדים צעירים יכולים להתמודד עם אירועים קשים, כל עוד הם לא נשארים לבד בתוכם.

מה זה אומר בפועל? קודם כל, לנסות לראות את האירוע דרך העיניים של הילד: מה הוא שמע, מה הוא הבין, מה הכי הפחיד אותו. במקום למהר להרגיע או לבטל - לתת מקום לרגש. לומר: "נבהלת מאוד", "זה באמת היה מפחיד", "גם אני פחדתי". ברגעים כאלה ילדים לא צריכים תשובות מושלמות וגם לא הסברים על האירועים - הם צריכים הורה שמוכן להישאר איתם בתוך הפחד והכאב.

באחת הפגישות פגשנו את עדי, ילדה צעירה שפונתה מקיבוץ בעוטף אחרי שעות ארוכות של הסתתרות בזמן חדירת מחבלים. במהלך שיחת התערבות עם אימה היא סיפרה על הזמן שבו הוסתרה בתוך סל כביסה כדי שלא ימצאו אותה. היא הסתכלה על אמא שלה ואמרה: "היה לי שם חם, לא נשמתי טוב ופחדתי". אמא שלה נשברה ואמרה לה: "אני כל כך מצטערת שהרגשת ככה. רציתי להחביא אותך מהאנשים הרעים שלא ייקחו אותך". עדי התכרבלה בחיקה, ושתיהן נשארו מחובקות זמן ארוך.

חשוב גם לזכור שילדים קולטים לא רק מילים, אלא טון דיבור, הבעות פנים ותגובות גוף. לכן דווקא תגובות כמו "אין ממה לפחד" או ניסיון להסתיר את המציאות עלולות לבלבל ולהשאיר אותם לבד עם החרדה. לעומת זאת, שיחה פשוטה, בקול רגוע, עם מסר ברור של "אני איתך ואכפת לי מה אתה מרגיש", עוזרת לילד לווסת את הפחד ולהרגיש שוב בטוח.

המלחמה שינתה דור שלם של ילדים בישראל - גם אלה שעוד לא יודעים להסביר במילים מה עבר עליהם. אבל דווקא בגיל שבו זיכרונות נצרבים חשוב לא להשאיר אותם לבד בתוך הפחד. לפעמים, החוסן שילד ייקח איתו שנים קדימה מתחיל דווקא ברגע קטן שבו הורה מצליח לעצור, להקשיב ולהישאר איתו שם.

הכותבות הן פסיכולוגיות מומחיות לטראומה בגיל הרך, מובילות עמותת "מדברים ביחד- הורים וילדים"