הסיבה שפעוטות אומרים "לא" כשאתם שואלים אותם את השאלה הזאת

איא מפלורידה סידרה מחדש את כל יום העבודה שלה כדי לקחת את בנה בן השנה ותשעה חודשים למוזיאון הילדים. כשיצאו משם, היא שאלה אותו: "נהנית?"

התשובה המיידית שלו: "לא".

הסיפור, שפורסם לראשונה באתר TODAY.com, הפך ויראלי ברשתות החברתיות וגרם להורים רבים להזדהות עם התופעה המוכרת. סמנתה אפרן, יוצרת תוכן במשרה חלקית מפלורידה, שיתפה בטיקטוק את השיחה עם בנה עזרא (21 חודשים) אחרי ביקור במוזיאון הילדים. האימא, שעובדת מהבית בחברת שיווק, שינתה את לוח הפגישות שלה כדי להספיק לבלות איתו לפני שנת הצהריים.

"נקודת מבט: סידרת את כל היום כדי לקחת את הפעוט למקום שהוא התחנן ללכת אליו", כתבה אפרן בסרטון שבו היא נושאת את עזרא מהמוזיאון לחניה.

"סליחה שנכנעתי לכל גחמה שלך", הוסיפה בהומור.

התגובות לסרטון של אפרן הציפו אותה בסיפורים דומים. "בדיוק כמו הבת שלי", כתבה אחת האימהות. הורה אחר סיפר: "הלכנו לאולם משחקים, לקולנוע ולסדנת דובים. היא לא התרגשה. אבל כשנסעתי פעם אחת עם החלונות פתוחים בדרך מהגן, הוא צרח 'וואו, היום הכי טוב בחיים!' כל הדרך". אימא נוספת שיתפה חוויה מדיסני וורלד: "הבן שלי היה שם, אבל הוא דיבר רק על זה שאטרקציה אחת הייתה סגורה".

סיפורים נוספים המשיכו לזרום: "שעתיים במוזיאון הילדים, ובן ה-4 שלי אמר 'כיף לעשות מה?' כשחזרנו לאוטו", כתב אבא מתוסכל. "הפעוט שלי אומר 'לא' להכל", הוסיפה אימא אחרת. "'היה לך יום טוב?' לא. 'אתה אוהב את אימא?' לא. 'טעים לך הביסלי שאתה אוכל עכשיו?' לא".

אפרן סיפרה שהיא אהבה את "האספקה היבשה, חוסר ההיסוס והתזמון הקומי המושלם" של בנה.

מה עומד מאחורי ה"לא" התמידי?

ד"ר דבורה גילבואה, רופאת משפחה ומומחית לחוסן נפשי, הסבירה לאתר TODAY.com: "לפעוטות אין את אותה תחושת זמן כמו למבוגרים. הם לא מסתכלים אחורה - הם יצורים מאוד קיומיים, כמעט זן. אני לא מתכוונת ל'רגועים', אלא שהם מרגישים איך שהם מרגישים ברגע הזה".

כשאתם שואלים פעוט בחניה "נהנית?", אל תצפו לתשובה הגיונית.

"מבוגרים, ואפילו ילדים מעל גיל 4-5, יכולים להסתכל אחורה בזמן ולהשוות חוויות כדי להגיע להערכה איכותית. אבל פעוטות פשוט לא יכולים", אומרת גילבואה. "אם הם רעבים, חמים, קרים או מתרגשים - תשמעו על זה מיד". 

>> עוד כתבות

לפעמים הם מתלוננים על משהו ברגע שזה קורה, ומאוחר יותר מתלהבים מאותו דבר בדיוק. "מה שהם באמת אומרים זה 'אהבתי לבלות איתך ואני רוצה לעשות את זה שוב'", מסבירה גילבואה.

מדריכת ההורים עינת נתן כתבה כאן ב-mako על התופעה הרחבה יותר של ילדים שלא מפגינים הערכה. "ילדים והורים אינם שווים", היא מסבירה. "מהיום שהם נולדו, כך הם פוגשים אותנו - נותני שירותים. ככל שנצליח להנכיח את עצמנו מולם כבני אדם, כאנשים שלפעמים לא יודעים הכל, לפעמים נכשלים, לפעמים זקוקים לעצה מהם או לעזרה - כך הם יוכלו לראות שגם אנחנו בני אדם".

נתן מזכירה שסדר החיים התקין יאפשר לילדים לראות אותנו באמת, אולי, רק כשהם יהפכו להורים בעצמם. "תודה לפעמים לא צריכה להיאמר", היא כותבת. "כשאנחנו ניגשים אל מיטת התינוק שלנו בלילה, כשאנחנו באים לאסוף אותו מהגן, יש את הרגע הזה שהמבטים שלנו נפגשים. יש שם תודה ללא מילים".

אפרן מספרת שבנה נמצא ב"שלב הלא" (גם כשהוא מתכוון לכן), ושבפעם הבאה היא תצביע על הכיף תוך כדי שהוא קורה, לא אחרי.

היא גם לא נעלבת מהכנות של הפעוט שלה. "אם אתם הורים טובים", היא אומרת בחיוך, "האגו שלכם כנראה ייפגע מדי פעם".