"ילדים לא מקבלים טיפול בגלל הרקע שלהם"

ילדים בישראל אמורים להיות מאובחנים על הרצף האוטיסטי כבר בגיל שנתיים-שלוש כדי להספיק להיכנס ל"שעת הזהב" של טיפול מוקדם. בפועל, מחקר חדש מצביע על פערים חדים: בשכונות בעלות רוב חרדי האבחון והזכאות לקצבת אוטיזם מגיעים באיחור של כשנתיים, ואילו בחברה הערבית ובאוכלוסיות ממעמד חברתי-כלכלי נמוך חלק גדול מהילדים כלל אינם מגיעים לאבחון – למרות חשיפה גבוהה לגורמי סיכון. התוצאה, בשני המקרים, היא החמצה של חלון הזמן החשוב כל כך להתערבות אפקטיבית.

המחקר נערך על ידי מרכז טאוב בשיתוף המכון הישראלי למחקר יישומי בבריאות חישובית, ובחן את גיל הזיהוי והאבחון של אוטיזם בישראל. הממצאים מצביעים על כך שהגישה לאבחון מוקדם - שלב מפתח בהתפתחות הילד - תלויה בעיקר באזור המגורים ובשיוך החברתי-מגזרי. מרכז טאוב הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה, והמכון הישראלי למחקר יישומי בבריאות חישובית הוא מוסד מחקר עצמאי ללא כוונת רווח, המתמקד בפיתוח כלים חישוביים וניתוח נתוני עתק לשיפור קבלת החלטות בתחום הבריאות.

בדומה למגמה העולמית, בשני העשורים האחרונים חלה בישראל עלייה דרמטית בשכיחות אבחנות אוטיזם. שיעור האבחנות עלה פי 20 - מכ-1 לכל 1,000 ילדים באמצע שנות ה-2000 לכ-20 לכל 1,000 ילדים כיום. העלייה מוסברת בשילוב של מודעות גוברת, תמריצים מדינתיים וקבלה חברתית רחבה יותר. עם זאת, המחקר מראה כי הצמיחה אינה שוויונית, ונוצר מצב פרדוקסלי שבו לצד מערך תמיכה ציבורי נרחב מתקיימים פערים עמוקים בנגישות אליו.

במגזר החרדי מתגלה פער כפול. מצד אחד, שיעור הזיהוי הכולל של אוטיזם נמוך יותר ביחס לחלקו של המגזר באוכלוסייה. מצד שני, גם הילדים שכן מזוהים מקבלים את הזכאות ואת הכניסה למערך התמיכה רק בגיל 4.7 בממוצע, לעומת גיל 2.7 בשכונות לא חרדיות. עיכוב של כשנתיים פירושו התחלת טיפול רק בשלב מתקדם של גיל הגן, לאחר שחלק גדול מהחלון ההתפתחותי להתערבות מוקדמת כבר חלף.

בחברה הערבית ובאוכלוסיות ממעמד חברתי-כלכלי נמוך מתגלה דפוס שונה. כאן הבעיה המרכזית אינה תזמון האבחון אלא עצם ההגעה אליו. אף שילדים מהאוכלוסיות הללו שכבר מאובחנים מקבלים את זכאותם בגיל צעיר יחסית, שיעורי האבחון הכוללים נמוכים מאוד. המשמעות היא שילדים שנמצאים בסיכון לעיכובים התפתחותיים כלל אינם מזוהים על ידי המערכת, ואינם נכנסים למסלול של אבחון, זכאות וטיפול.

פערים אלה משתקפים גם במערכת החינוך, שבה מספר התלמידים על הרצף האוטיסטי הולך וגדל, אך הפיזור בין מגזרים ואזורים אינו תואם בהכרח את השכיחות בפועל באוכלוסייה - אלא את היכולת של משפחות להגיע לאבחון ולהכרה רשמית.

כדי לגשר על הפערים, החוקרים מציעים פתרון מיידי: מעבר לסיקור אוניברסלי לאוטיזם באמצעות תחנות טיפת חלב. המחקר מציע למנף מודל ניבוי שפותח במכון KI המבוסס על אבני דרך התפתחותיות שנבדקות כבר היום כחלק מהמעקב השגרתי בתחנות. מאחר שטיפת חלב היא תשתית ציבורית הנגישה לכל המגזרים ולכל שכבות האוכלוסייה, אפשר לשלב את הסיקור בתהליכי העבודה הקיימים – ללא צורך בתקציב נוסף.

לצד הזיהוי האוניברסלי, החוקרים מדגישים את הצורך בהתערבויות ממוקדות לאוכלוסיות מוחלשות. צעדים אלה כוללים ליווי פרואקטיבי למשפחות מהסיקור הראשוני ועד להנגשת השירותים, תוכניות הסברה בקהילה, חומרי חינוך מותאמים והכשרה ברגישות תרבותית לאנשי מקצוע, במטרה לצמצם חסמים המונעים זיהוי ואבחון מוקדם.

"במחקר ראינו שני סוגים של אי שוויון", אומרת ד"ר שרית סילברמן, חוקרת בכירה במרכז טאוב, "בקהילה החרדית מדובר בפער כפול – גם בשיעור הנמוך יותר של ילדים שמקבלים אבחון ואישור רשמי, וגם בעיכוב בגיל האבחון. בחברה הערבית ובקבוצות ממעמד חברתי-כלכלי נמוך הבעיה מתמקדת בתת-זיהוי עמוק, המשקף פערי משאבים וקושי בניווט במערכות האבחון והטיפול. בשני המקרים התוצאה היא ילדים שלא מקבלים הזדמנות שווה להשתלב בחברה ולמצות את הפוטנציאל שלהם רק בגלל הרקע שלהם. כפי שהראינו, הפתרון נמצא בהישג יד ואינו מצריך השקעה גדולה – שימוש במערך טיפת חלב כסיקור אוניברסלי יכול לחולל מהפך משמעותי".