המטפלות בצפון על כדורים נגד חרדה כבר חודשים

​ע' בן השנתיים בוכה בכל פעם שרכב עובר ברחוב המקביל, השקט בדרך כלל. נ' בן השנה בוכה כשנכנסת השכנה, או כל אדם חדש שאינו מוכר לו. ס', גננת המעון, המטפלת בהם בסובלנות, מספרת כי לא היתה שורדת את התקופה הזו ללא תרופות נוגדות חרדה. תשובתה מחרידה את מ', שלא מעלה על דעתה לקבל סיוע תרופתי, ובוודאי שלא לדבר על כך בגלוי. על כך עונה ס' בביטול: "שטויות, חצי מהכלבים ביישוב שלי על כדורים, אז בוודאי שגם הבעלים שלהם".

​שוב חזרנו לשגרת העבודה במעונות היום בצפון. אך בניגוד למרכז הארץ, כאן אין אנחת רווחה של חזרה לנורמליות. ה"שגרה" שלנו מופרעת שוב ושוב על ידי התרעות והדי פיצוצים. אנו רגילות לריטואל האינסופי הזה של מלחמה, חצי-שגרה, וחוזר חלילה. אלא שהפעם, במלחמת "שאגת הארי", משהו בכל זאת השתנה.

​עם תחילת המלחמה נמנעה ממני כמדריכה חינוכית לגיל הרך האפשרות לעבוד ולתמוך בצוותים ובהורים. כפי שפורסם בשעתו ב-mako משרד החינוך הפסיק את עבודתן של כ-500 מדריכות בכל הארץ, ללא כל נימוק. כך נכנסנו לחודש הפסח ללא שכר ובידיעה שהתגמול יגיע רק כשתסתיים המלחמה. חמורה מכך היתה הידיעה שאנו מנועות מלתקשר עם הקהילות שלנו דווקא כשהן זקוקות לנו ביותר להתמודדות עם חרדות ומשברי המלחמה.

​ההחלטה הזו סותרת את השכל הישר, ויותר מכך – היא סותרת את נהלי החירום של המשרד עצמו (נהלים שאנו היינו שותפות לגיבושם). בסבבי לחימה קודמים היה ברור למשרד החינוך כי בעת חירום השירות לא רק שיינתן, אלא שהוא חיוני מאי פעם – גם אם מרחוק, בטלפון או בזום. והפעם? דממת אלחוט. אין מי שיסייע להורים המתמודדים עם רגרסיה בתפקוד הפעוטות, אין מי שיחזק גננת שהמעון שלה ספג פגיעה ישירה, ואין מי שיזהה צורך קריטי בהפניית פעוט לאבחון או לחינוך מיוחד.

​לא מעט נכתב על השפעת המלחמה על תלמידי בתי הספר ועל "הדור האבוד" של התיכוניסטים שצלח בקושי את המערכת בין הקורונה לסבבי הלחימה. אך מה לגבי הגיל הרך? ​במחקר של מרכז טאוב שעסק בסבבי המלחמה בשנים 2024–2025, העידו מנהלות מעונות על מגוון קשיים והתנהגויות חריגות בקרב ילדים: בכי, "פספוס" בצרכים וחוסר שקט קיצוני. יותר מ-40% מהן ציינו עלייה בתופעות של חוסר סבלנות, התפרצויות זעם, דריכות יתר ובהלה מגירויים סביבתיים. יותר מרבע מהמנהלות דיווחו על קשיי הירדמות. אין ספק כי המלחמה העצימה את האתגרים ההתפתחותיים השגרתיים, והדבר בא לידי ביטוי במעון – המסגרת שבה שוהים הילדים חלק גדול משעות היום.

​לגבי לעבודת המדריכות החינוכיות, המחקר מגלה כי עבור 83% ממנהלות המעונות, המדריכות שימשו מקור תמיכה משמעותי, וכמחציתן הגדירו אותן כ"תומכות מאוד". לעומת זאת, רק כ-8% מהמנהלות הגדירו גורמים אחרים במשרד החינוך ככאלו. אם כן, במה שונים פעוטות "שאגת הארי" מפעוטות הסבבים הקודמים? ומדוע אצלנו בצפון, כאשר הפסקת האש אינה כוללת אותנו והמסגרות נותרות סגורות מטעמי בטיחות, לא מתאפשר לנו לתמוך מרחוק בצוותים ובהורים?

​כעת, כששבנו לעבודה, אנו רואות את הקושי של הילדים להסתגל מחדש (למשל לעמידה בתור לשטיפת ידיים), רגרסיה בגמילה משום שהורים "שחררו" את הכללים בבית, וחשש עמוק ממפגש עם זרים. לכך נוסף דבר חדש – תחלופת עובדות גבוהה. לא מעט עובדות מדברות על עזיבה; המעבר המטלטל בין חווית מלחמה אישית להתמודדות עם ילדים במשבר, בתנאי השכר הקיימים, הפך לבלתי נסבל. המפגש עם נשות צוות חדשות ומתחלפות הוא אתגר נוסף עבור פעוטות שגם כך נאבקים להסתגל מחדש.

​האם תמיכה מרחוק היא בכלל אפקטיבית? בעוד שעל כישלון ה"זום" במערכת החינוך הפורמלית אין צורך להרחיב, הרי שבהדרכת הורים וצוותים למדיום הזה יש ערך חשוב, לעיתים אף יותר ממפגש פנים אל פנים. מחקרן של Kadekaru ואחרות מגלה כי הדרכה מרחוק מאפשרת למנחה לצפות בהורים ובפעוטות בסביבתם הטבעית ללא המבוכה הנוצרת בסביבה ניטרלית, ומאפשרת להורים לתרגל כלים "בזמן אמת" – בדיוק במקום שבו מתעוררים הקשיים. חשבו על חשיבות הכלי הזה, למשל בעת שהייה ממושכת בממ"ד.

​בשלוש שנות המלחמה האחרונות צברנו ניסיון עשיר בטיפול בגיל הרך. אנו נמשיך להיאבק על זכותן של המסגרות לקבל ליווי מקצועי גם כשהדלתות סגורות. זהו אינו רק מאבק לשעת חירום; זהו מאבק על שינוי תפיסה: תפיסת עובדות הגיל הרך כמחנכות לכל דבר, תפיסת הפעוטות כמי שזקוקים להזנה רגשית וקוגניטיבית ולא רק ל"תפעול", ותפיסת מעונות היום לא רק כ"סידור" לילדים אלא כקהילה חסונה וחיונית.