mako
פרסומת
אבא מנסה להרדים את בנו במיטה
AI: mako

יכול להיות שתינוקות בכלל לא צריכים אימוני שינה

שתי אמהות, אותה תשישות עד כלות, שתי החלטות הפוכות, ושתיהן צדקו. המחקר לא מצא שאימוני שינה מזיקים, וגם לא ששיטה אחת עדיפה על כולן. אז איך יודעים איזו גישה באמת תתאים לתינוק שלכם?

שירה הרפז
mako
פורסם:
הקישור הועתק

אחרי חודשים של הרדמות מתישות, אם לתינוקת שסיפרה על כך ברשת פנתה לייעוץ שינה. היא ובעלה רצו שבתם תירדם בקלות, ושהם יקבלו בחזרה מעט מהכוחות שאבדו בן לילה ללילה. אבל כבר בימים הראשונים משהו הרגיש לא נכון. כשהתינוקת בכתה במיטתה ההנחיה הייתה להרגיע אותה בלי להוציא אותה משם, והאם התקשתה לדעת אם בתה רעבה, זקוקה למגע, או פשוט לומדת להירדם בדרך שאינה מתאימה לה. כעבור ימים ספורים החליטה להפסיק. היא בחרה להמשיך להיענות לבתה בכל פעם שנזקקה לה, גם במחיר של יקיצות נוספות.

עבור אם לתינוק, דווקא ההחלטה להתמיד הייתה מה שאפשר לה להרגיש שהיא ההורה שרצתה להיות. כשבנה היה בן שמונה חודשים, היא ובן זוגה כבר התעוררו ארבע עד שמונה פעמים בלילה, והעייפות ליוותה אותה לאורך כל היום. "תסכול, ייאוש, עייפות בלתי נגמרת", היא מתארת. "פשוט חשבתי שזה לא הגיוני להמשיך לחיות ככה". גם היא סירבה להניח לבנה לבכות בלי מענה, ובחרה בתהליך הדרגתי שבו נשארה לצדו, ליטפה והרימה אותו כשנזקק לכך. כעבור כשישה שבועות עד חודשיים השינה השתפרה. "זו הייתה תחושה מדהימה. הרגשתי שקיבלתי את החיים שלי בחזרה", היא אומרת. "התינוק שלי תמיד במקום הראשון, אבל הנוחות שלי חשובה גם".

שתי האמהות יצאו מאותה תשישות והגיעו להחלטות הפוכות, ושתיהן הרגישו שעשו את הדבר הנכון עבור משפחתן. ביניהן נמתחת שאלה גדולה יותר מכל שיטת הרדמה: מה אנחנו באמת מבקשים לשנות כשאנחנו מאמנים תינוק לישון, את דפוסי השינה שלו, או את המציאות שבה הוריו נדרשים לתפקד?

אמהות מחבקות תינוקות
AI: mako

בין אימון שינה לליווי שינה

אימון שינה אינו שיטה אחת. זהו שם כולל למגוון דרכים שנועדו לעזור לתינוק לרכוש הרגלי הירדמות חדשים, לרוב כדי שיחזור לישון אחרי יקיצות עם פחות עזרה. השיטות נבדלות זו מזו במידת המעורבות ההורית ובאופן שבו ההורים מתבקשים להגיב לבכי.

פרסומת

המוכרת שבהן היא שיטת פרבר, המבוססת על הכחדה מדורגת או בכי מבוקר: ההורים משכיבים את התינוק ער, יוצאים מהחדר וחוזרים לבדיקות קצרות במרווחים שהולכים ומתארכים, כדי לאפשר לו להתנסות בוויסות עצמי. בהכחדה מלאה ההורים נמנעים מהתערבות גם כשהתינוק בוכה, למעט מענה רפואי או בטיחותי.

לצדן יש גישות הדרגתיות שאינן מבוססות על השהיית מענה. שיטת "לילה טוב", שפיתחה יועצת השינה גנית פרג ב-2006, מנחה את ההורים לסייע בתחילה לתינוק להירדם במיטתו ואז להפחית בהדרגה את המגע והנוכחות, תוך שמירה על מענה מיידי לבכי. כלומר, גם כשהיעד הוא הירדמות עצמאית אין הכרח להמתין בכוונה לפני שניגשים לתינוק.

ולא כל פנייה לייעוץ נועדה ללמד הירדמות עצמאית. בגישות ההיקשרותיות, המכונות לעתים ליווי שינה, הדגש הוא על הבנת מקור הקושי ועל התאמת תנאי השינה של התינוק והוריו, בלי להציב את הפחתת התלות בעזרה כמטרה הכרחית. ההבחנה בין המונחים אינה חדה, ואנשי מקצוע שונים משתמשים בהם אחרת. אבל ההבדל המרכזי נמצא בנקודת המוצא: חלק מהגישות מבקשות לשנות את האופן שבו התינוק נרדם, ואחרות מתמקדות בשיפור חיי המשפחה גם אם התינוק ממשיך להזדקק לעזרה.

פרסומת
הרדמת תינוקות
AI: mako

"לתינוק אין בעיות שינה"

מבחינת טליה בן מזי"א, יועצת שינה בגישה היקשרותית, הדיון מתחיל בבחינת הציפיות שלנו. "לתינוקות בעיקרון אין בעיות שינה, כי הם לא אמורים לישון כמו מבוגרים", היא מסבירה. יקיצות ליליות הן חלק טבעי מההתפתחות, ויכולת השינה הרציפה מבשילה בהדרגה. במקום להתייחס לבכי כהתנהגות שיש להפסיק, היא מבקשת להבין מה עומד מאחוריו. "בכי הוא צורת תקשורת שמעידה שמשהו לא נוח לתינוק", היא אומרת. "מאחורי ההתנהגות עומד איזשהו צורך". הקושי להירדם לבד עשוי לבטא צורך בקרבה או בביטחון, לא בהכרח הרגל שצריך לשנות.

אבל הגישה הזאת אינה רק המתנה לכך שהתינוק יגדל. בן מזי"א מתארת עבודה עם משפחות שכוללת בחינה של הרגלי ההרדמה, סביבת השינה והעומס על ההורים, שגם מצבם הרגשי משפיע על ההתנהלות סביב השינה. לעתים שינויים קטנים בשגרה מקלים על ההרדמות בלי ללמד את התינוק להירדם לבד. וגם ההצלחה, לדבריה, אינה חייבת להיראות כמו לילה שלם: "לפעמים פחות שתי יקיצות בלילה כבר תעשינה לאמא חיים הרבה יותר קלים".

פרסומת

"לפעמים פחות שתי יקיצות בלילה כבר תעשינה לאמא חיים הרבה יותר קלים"

טליה בן מזי"א

מאי רול, יועצת שינה שהוכשרה בגישת "לילה טוב", מתמקדת דווקא בהרגלי ההירדמות. ההנחה בבסיס הגישה היא שתינוק שהתרגל להירדם בהנקה, נדנוד או נוכחות צמודה יזדקק לאותה עזרה גם כשיתעורר בלילה, והתהליך מבקש לצמצם בהדרגה את התלות הזאת. "תמיד, תמיד, תמיד ניגשת לתינוק בוכה", היא מדגישה. "פשוט לפני שאני בהכרח ארים אותו, אני אבדוק קודם כל אם הוא צריך אותי לידו, ללטף אותו ולחבק אותו". השינוי, לדבריה, אינו בעצם ההיענות אלא באופן שבו ההורה מרגיע. היא מדגישה שהתהליך דורש עקביות אך גם גמישות, שייתכנו נסיגות, ושאין נוסחה אחת: "הצלחה נמדדת כשיש פחות התנגדות".

פרופ' מיכל קהן, פסיכולוגית קלינית וחוקרת שינה בילדים באוניברסיטת תל אביב, מבקשת לדבר על האיזון בין רגישות לילד לבין הפחד להקשות עליו. "אנחנו עושים עוול לילדים שלנו אם אנחנו מנסים למנוע מהם כל טיפה של תסכול", היא אומרת, ונשענת על מושגים כמו תסכול אופטימלי ואמא טובה דיה: אין צורך, וגם אין אפשרות, לגדל ילד שלעולם לא יתקשה. "צריך לתסכל אבל במידה שמתאימה לילד". את הימים הראשונים היא מחריגה במפורש: "באופן כללי אני מחריגה את תקופת הניובורן". וגם אחרי תהליך מוצלח, היא מזכירה, מחלה או נסיעה עשויות לשבש את ההרגלים, אבל החזרה ללמידה בדרך כלל קלה בהרבה מהפעם הראשונה.

מיכל קהן
צילום: עלמה קהן
פרסומת

ההנחה השגויה שמעוותת את הוויכוח

הרבה מהוויכוח נשען על הנחה שגויה אחת, שתינוק אמור לישון לילה שלם. הוא לא. סקירה שיטתית שפורסמה ב-2012 בכתב העת Sleep Medicine Reviews, שאיגדה 34 מחקרים, מצאה שאצל פעוטות בני שנה עד שנתיים דווח על טווח של עד 2.5 יקיצות בלילה. ומאחר שהנתונים נשענו על יומני הורים, שאינם מתעדים כל יקיצה, מספר ההתעוררויות בפועל כנראה גבוה אף יותר. מספר היקיצות לבדו גם אינו קובע אם יש בעיה: נבחנים גם גיל הילד, משך הקושי, וההשפעה על תפקוד המשפחה.

האם השיטות עובדות? מחקרים מצאו שחלקן מקצרות את ההירדמות ומפחיתות יקיצות. מחקר אוסטרלי מ-2016 שפורסם ב-Pediatrics, בהשתתפות 43 תינוקות, מצא שהכחדה מדורגת קיצרה את ההירדמות והפחיתה את מספר היקיצות ואת משך הערות בלילה. קהן, שהובילה מחקר אקראי מבוקר בנושא, ממקמת את התועלת בדיוק שם: "רוב התינוקות בכלל לא צריכים את זה", היא אומרת על אימוני שינה, אבל כשילד בן שנה וחצי עדיין מתעורר פעמים רבות ודורש הרדמה חוזרת, וההורים מגיעים אחרי תקופה ממושכת בלי שינה, ההתערבות יכולה לעשות "שינוי דרמטי לטובה".

מה שמטריד אותה הוא הפער בין האפשרות הזאת לבין הפחד ממנה. היא פוגשת הורים שנמנעים מהתערבות בגלל אזהרות באינסטגרם ובטיקטוק מפני פגיעה בהתקשרות, התנתקות וחוסר אונים נלמד, אזהרות שלדבריה אינן מבוססות על ממצאים. "אין אף מחקר ולו אחד שמעיד על כך שההתערבויות האלה גורמות לנזק כלשהו", היא אומרת על הספרות שהיא מכירה. הביקורת שלה חריפה במיוחד כשהפחד מעורב בשיווק, כשיש מי שמרוויחים מהאשמה ההורית.

"אין אף מחקר ולו אחד שמעיד על כך שההתערבויות האלה גורמות לנזק כלשהו"

מיכל קהן

המחקר של קהן עצמו, שפורסם ב-2020 בכתב העת Sleep, השווה בין שיטת פרבר לבין קמפינג-אאוט, שבה ההורה נשאר בחדר לצד התינוק אך משהה את התגובה לבכי במקום להיענות מיד. בשתי הקבוצות השתפרה השינה במידה דומה, וההורים לא היו צריכים להאמין רק לתחושתם: החוקרים השתמשו באקטיגרפיה, מכשירים שנענדו על קרסולי התינוקות. אבל כשבדקו למי כל שיטה מתאימה, התגלתה הבחנה: אצל תינוקות עם חרדת פרידה גבוהה, הנוכחות בחדר הייתה יעילה יותר בטווח הקצר, הבדל שנעלם במעקב אחרי חצי שנה. חשוב מכך, ההתערבויות עצמן לא העלו את חרדת הפרידה. "לא הייתה עלייה ברמות חרדת הפרדה של תינוקות", אומרת קהן. השאלה הנכונה, מבחינתה, אינה אם שיטה טובה או רעה אלא עבור מי היא טובה ובאיזה נסיבות.

פרסומת

ובכל זאת, הפסקת הבכי אינה מספרת את כל הסיפור. מחקר קטן שפורסם ב-2012 בכתב העת Early Human Development עקב אחר תינוקות בתוכנית המבוססת על הכחדת בכי, ומצא שביום השלישי הם כבר לא ביטאו מצוקה בבכי בזמן ההרדמה, אך רמות הקורטיזול שלהם, הורמון המעורב בתגובת דחק, נותרו גבוהות. כלומר, השקט שמשתרר אינו בהכרח עדות לרוגע. מנגד, גם מענה מיידי לבכי אינו מוכיח כשלעצמו שהתהליך נטול מצוקה. רמות קורטיזול מלמדות על תגובה פיזיולוגית, לא על מה שהתינוק מרגיש, והמחקר הקיים עדיין אינו מאפשר לקבוע כיצד הוא חווה כל דרך.

השאלה שמטרידה הורים יותר מכל נוגעת להשלכות ארוכות הטווח. כאן התמונה המחקרית עקבית למדי: מעקב אוסטרלי שפורסם ב-2012 ב-Pediatrics אחרי 225 משפחות, כחמש שנים לאחר התערבות שכללה בכי מבוקר, לא מצא בגיל שש הבדלים בבריאות הנפשית, בהתנהגות או באיכות הקשר בין הורים לילדים. מחקרי מעקב נוספים, באוסטרליה ובבריטניה, הגיעו לממצאים דומים. על גישות תגובתיות, שבהן ההורה ממשיך להיענות תוך הפחתת עזרה, הראיות עדיין מתגבשות. בסך הכל, המחקר עד כה לא מצא עדות ברורה לנזק, אך גם אינו מוכיח ששיטה אחת עדיפה על רעותה, או שכל שיטה בטוחה בכל גיל ובכל נסיבות.

דנה זרחין
דנה זרחין | צילום: רועי חרמוני וסרגיי לבדנסקי , mako
פרסומת

המחיר והדרישה

מה שהמחקר כן מראה בבירור הוא המחיר שההורים משלמים. מחקר שפורסם ב-2013 בכתב העת Sleep עקב אחר 70 אמהות בשלושת החודשים הראשונים אחרי הלידה, ומצא שביצועיהן במבחני ערנות הידרדרו לאורך הזמן, גם כשחלק ממדדי השינה שלהן השתפרו, כנראה בשל ההשפעה המצטברת של שינה מקוטעת. העייפות הזאת אינה רק תחושה, היא פגיעה מדידה ביכולת לתפקד.

אלא שהחברה מצפה מההורה הטרי לתפקד כאילו לא קרה דבר. במחקר שפורסם ב-2023 בכתב העת BMC Public Health ראיינה ד"ר דנה זרחין, סוציולוגית מאוניברסיטת חיפה, 66 ישראלים מועסקים, ומצאה שהשינה שלנו נתונה לפיקוח חברתי: בני זוג, משפחה וחברים מגיבים בלגלוג או בדאגה לכל סטייה ממה שנתפס כשינה ראויה. היכנעות לשינה כשמצופה מאיתנו להיות ערים נתפסת כחולשה. אם זה המצב אצל מבוגרים, המשטור רק מתעצם סביב תינוק: פתאום לכולם מותר להעיר, ולכולם ברור שאצלם האמת.

רק שהנורמה הזאת כלל אינה מייצגת גידול תינוק. מחקר שפורסם ב-Pediatrics מצא ש-57% מהתינוקות בני חצי שנה אינם ישנים שמונה שעות רצופות, וגם בגיל שנה 43% עדיין לא, בלי קשר מובהק להתפתחותם או למצב רוח האם. במילים אחרות, הסטייה שהחברה מעירה עליה היא דווקא הכלל. ועל הרקע הזה הדרישה שההורה יחזור לתפקוד מלא נראית תמוהה עוד יותר. יולדת בישראל מקבלת 15 שבועות חופשת לידה בתשלום, פחות מממוצע ה-OECD שעומד על 18.5 שבועות, ואז מצופה ממנה לחזור לעבודה כרגיל. מחקר גרמני שעקב אחרי 4,659 הורים מצא שבשלושת החודשים הראשונים מאבדות אמהות כשעת שינה בלילה בממוצע, ושש שנים אחר כך הן עדיין ישנות כ-20 דקות פחות.

פרסומת
טליה בן מזי״א
טליה בן מזי״א | צילום: שימרית מאור

מה באמת צריך לשנות

ההחלטה כיצד להרדים תינוק אינה רק מקצועית, היא אישית ולעתים רגשית מאוד. יש הורים שעבורם הירדמות עצמאית היא שינוי מבורך, ואחרים מרגישים בנוח דווקא עם הנקה, מגע או נוכחות צמודה, גם במחיר יקיצות חוזרות. כל עוד נשמרים בריאותו ובטיחותו של התינוק, וההורים קשובים לצרכיו, ראוי לאפשר למשפחות לבחור את דרכן. הורה שבוחר באימון שינה אינו מתעלם ממצוקת ילדו, כמו שהורה שנענה לכל יקיצה אינו מונע ממנו עצמאות. אף אחת מהבחירות אינה מעידה על מידת האהבה או האחריות.

אבל לא כל בחירה נעשית מתוך חופש אמיתי. לעתים הרצון ללמד תינוק להירדם לבד אינו נובע מציפיות לא מציאותיות, אלא מצורך ממשי לשרוד את היום הבא. "אנחנו מגדלים תינוקות ב-2026", אומרת קהן, בעולם שבו שני ההורים עובדים, חופשות הלידה קצרות והפרנסה אינה מחכה ללילה רצוף. "הדרישות מההורים לחזור לתפקוד הן הרבה פעמים מאוד לא בהלימה עם הקצב שבו מתפתח תינוק". היא נזהרת מרומנטיזציה של העבר, שבו לכאורה שבט שלם גידל כל תינוק, ומזכירה שאי אפשר לבחור רק את יתרונותיו המדומיינים בלי תמותת התינוקות הגבוהה והמגבלות שהוטלו על נשים. המסקנה שלה אינה שהמציאות הנוכחית אידיאלית, אלא שצריך לעזור להורים בתוך המציאות שבה הם חיים.

פרסומת

זרחין ממקמת את הלחץ הזה בהקשר רחב: המדינה משקיעה משאבים ניכרים בסיוע לזוגות להביא ילדים לעולם, אך התמיכה בגידולם מוגבלת, והציפייה היא שההורים יתמודדו בעצמם. החברה מכירה בכך שתינוק זקוק לזמן כדי להסתגל לעולם, אך מתקשה להעניק את אותו הזמן להוריו. שנתו של תינוק אינה מתפתחת לפי לוח הזמנים של מקום העבודה, ובכל זאת מצופה מהוריו לקום בבוקר ולתפקד כאילו ישנו לילה שלם. אולי השאלה האמיתית אינה כיצד להתאים את שנת התינוק לחיי הוריו, אלא מדוע מצופה מההורים להתאים את עצמם לשגרה שמעולם לא נבנתה לחיים עם תינוק.