הימים הראשונים בגן: כך תעברו את הפרידה בשלום

היום אלפי ילדים חזרו לגנים, וחלקם יעשו את צעדיהם הראשונים במסגרת חדשה. עבורם זו התחלה מרגשת, אבל עבור לא מעט הורים, דווקא הרגע שבו צריך להסתובב וללכת הוא הרגע הכי קשה ביום. הילד בוכה, נאחז ברגל, מבקש "עוד חיבוק אחד", והלב של ההורה נשבר. האינסטינקט הוא להישאר עוד קצת, לחזור לעוד נשיקה, להציץ מהחלון או אפילו לוותר ולהחזיר אותו הביתה. החדשות הטובות הן שאתם לא לבד, שבדרך כלל בכי בפרידה הוא חלק טבעי לחלוטין מתהליך ההסתגלות, והוא ממש לא מנבא שהילד יסבול בגן או שלא יצליח להשתלב. השאלה היא לא אם הילד יבכה, אלא איך אנחנו מגיבים לבכי שלו.

כשהילד בוכה, האינסטינקט שלנו הוא להקל עליו, אבל חשוב לזכור שילדים הם "קוראי רגשות" מצוינים. הם אולי לא תמיד מבינים בדיוק מה קורה, אבל הם מרגישים היטב אם ההורה חושש, מתלבט או מתקשה לעזוב. כשאנחנו מתנצלים שוב ושוב, מאריכים את הפרידה, חוזרים לעוד נשיקה או משדרים חוסר ביטחון, הילד עלול להסיק שאם גם אמא או אבא לא בטוחים, כנראה שיש סיבה לחשוש. לעומת זאת, הורה שמצליח לשדר רוגע וביטחון, גם אם בפנים הוא מתרגש או מודאג, מעניק לילד מסר חשוב: "אתה במקום בטוח, ואני סומך על האנשים שנמצאים איתך".

חשוב גם לזכור שחלק גדול מהילדים שנפרדים בבכי נרגעים בתוך כמה דקות אחרי שההורה יוצא ומצטרפים לפעילות. לא פעם דווקא ההורה נשאר עם התמונה הכואבת בראש, בעוד הילד כבר משחק עם חבריו.

הדרך הנכונה להיפרד משתנה בהתאם לגיל הילד:

• עד גיל שנה, תחושת הביטחון מבוססת בעיקר על הקשר עם דמות ההתקשרות. אם אפרק, כדאי לבצע הסתגלות הדרגתית, להכיר מראש את הצוות ולהשאיר עם התינוק חפץ מעבר כמו שמיכה, מוצץ או בובה אהובה.
• בגיל שנה עד שלוש חרדת הפרידה היא שלב התפתחותי טבעי. הילדים כבר מבינים שההורה הולך, אבל עדיין לא באמת תופסים מתי יחזור. לכן חשוב לומר משפט פשוט, ברור ואמיתי, כמו: "אני הולכת לעבודה ואבוא לקחת אותך אחרי ארוחת הצהריים". לא פחות חשוב - לא להיעלם בלי לומר שלום. פרידה כזו אולי מונעת בכי רגעי, אבל עלולה להשפיע על תחושת האמון של הילד.
• מגיל שלוש ומעלה הילדים כבר מבינים טוב יותר את סדר היום, ויכולים אפילו להיות שותפים לטקס הפרידה. אפשר לתת להם לבחור אם הם מעדיפים חיבוק, נשיקה, כיף או משפט קבוע לפני שנפרדים.

כוחו של טקס קטן

ילדים אוהבים לדעת מה עומד לקרות. דווקא בתקופה שבה הכל משתנה, שגרה קבועה מעניקה להם תחושת שליטה. טקס הפרידה לא צריך להיות ארוך או מורכב. להפך. מספיק להיכנס יחד לגן, לתלות את התיק, לתת חיבוק ונשיקה, לומר משפט קבוע כמו "אני אוהבת אותך, שיהיה לך יום נהדר, נתראה אחר הצהריים" - ולצאת. מה פחות מומלץ? לחזור לעוד חיבוק, להבטיח "רק עוד רגע", להציץ דרך החלון או להתעכב במסדרון. כמעט תמיד הארכה כזו רק מקשה על הילד להתחיל את היום.

בבוקר לחוץ קל מאוד לשלוף משפטים שנשמעים מרגיעים, אבל בפועל עושים את ההפך. במקום לומר: "אל תבכה", עדיף לומר: "אני רואה שקשה לך, וזה בסדר. אני בטוח שתסתדר". במקום: "אני אחזור עוד מעט", כדאי לומר: אני אחזור אחרי שתאכלו, תשחקו ותנוחו". ילדים קטנים מבינים רצף של אירועים הרבה יותר טוב מאשר שעות. בנוסף, במקום לנסות לבטל את הרגש במשפט כמו "אין לך ממה לפחד", עדיף לתת לו מקום ולהגיד: "זה טבעי להתרגש כשמתחילים משהו חדש." המסר החשוב ביותר הוא שהרגש לגיטימי, אבל גם שהילד מסוגל להתמודד איתו.

למען האמת, חשוב להתחיל את ההסתגלות בכלל בבית, כמה ימים לפני פתיחת השנה. כדאי להחזיר בהדרגה את שעות השינה וההשכמה, לדבר על הגן בצורה חיובית אבל מציאותית, לקרוא ספרים שעוסקים בהתחלות חדשות, ואם אפשר גם לעבור ליד הגן או לבקר בו מראש. גם בחירה של תיק חדש, בקבוק או פריט אישי יכולה לתת לילד תחושת שליטה ולהפוך את המעבר לקל יותר.

בנוסף, מוצלחת היא תוצאה של שיתוף פעולה בין ההורים לצוות החינוכי. כשהגננת או המטפלת מקבלת כל ילד בשמו, יוצרת קשר אישי כבר מהרגע הראשון ומכוונת אותו מיד לפעילות, קל לו יותר לעבור מהפרידה אל שגרת היום. גם עדכון קצר להורים בימים הראשונים - הודעה שהילד כבר נרגע או משתתף בפעילות - יכול להפחית מאוד את המתח ולחזק את תחושת הביטחון של כולם.

כמה טיפים לפרידה קלה יותר:

• היפרדו תמיד. אל תיעלמו בלי לומר שלום, גם אם אתם חוששים שהילד יבכה.
• צרו טקס קבוע. חיבוק, נשיקה, משפט קבוע ויציאה. שגרה מעניקה לילדים ביטחון.
• שדרו ביטחון. גם אם הלב שלכם כואב, נסו להישאר רגועים. הילדים מרגישים אתכם.
• אל תאריכו את הפרידה. עוד חיבוק ועוד נשיקה בדרך כלל מקשים על הילד להיפרד.

בסופו של דבר, המטרה היא לא למנוע בכי. בכי הוא חלק טבעי מהסתגלות. המטרה היא לעזור לילד ללמוד שגם כשקשה להיפרד, הוא מסוגל להתמודד, לסמוך על המבוגרים שסביבו ולגלות שהגן יכול להפוך למקום בטוח, מסקרן ומהנה. ולפעמים, דווקא היכולת של ההורה להסתובב, לחייך וללכת, היא המתנה הגדולה ביותר שהוא יכול לתת לילד שלו בתחילת השנה.

הכותבת היא ראש התמחות חינוך הגיל הרך בתואר בשני בחינוך, הקריה האקדמית אונו.