"אנחנו משלמים למעון הסגור, הילדים משלמים את המחיר בבית"
המשק חזר לפעילות, אך אלפי הורים לילדים קטנים עדיין נשארים בלי מסגרת ובלי מענה. המעונות הפרטיים סגורים, התשלומים נמשכים, והדיונים בכנסת לא נותנים פתרון, בלי מסגרות לילדים אי אפשר לנהל משק כלכלי יציב במדינה - וההורים נאלצים לבחור בין הילדים לעבודה
אני אמא לשני פעוטות, בת כמעט שלוש ובן כמעט שנתיים, שנמצאים כבר חודש בבית. שניהם רשומים למעון פרטי והכסף שלנו ממשיך לרדת מחשבון הבנק כרגיל, אך מסגרת אין וגם פיצוי לא נראה באופק. ובינתיים, אנחנו, שני הורים עובדים, מנסים ללהטט בין עבודה, ניהול בית, והעסקה בלתי נגמרת של שני קטנטנים שצריכים אותנו בדיוק עכשיו.
זה לא סיפור פרטי, זו המציאות של אלפי הורים בישראל. כבר שבועיים שהמשק פתוח, אבל מסגרות החינוך עדיין סגורות. קייטנות פסח בוטלו, המעונות הפרטיים ללא מתווה מוסכם, אבל דבר אחד ברור: פתרון אין. הילדים בבית, העבודה דורשת נוכחות, והלחץ רק עולה. ילדים לא "מסתדרים לבד", הם צריכים יציבות, ביטחון והשגחה. בוודאי בגילי לידה עד שלוש. וכשאין פתרון, מישהו נשאר בבית. בדרל כלל זו תהיה האמא. לא מבחירה, אלא מכורח כלכלי. ושוב, אותה תוצאה: עוד פער, עוד שחיקה, עוד ויתור.
בשבועות האחרונים התקיימו דיונים בוועדות הכנסת סביב מתווה החל"ת והמעונות הפרטיים שהראו מציאות מתסכלת: אין תוכנית, אין מטרות, אין אסטרטגיה. יש בעיקר כיבוי שריפות. ובינתיים, מי שנשארים להתמודד הם ההורים. בוועדה לקידום מעמד האישה ההשפעה על נשים ואימהות היתה ברורה. גם בוועדת החינוך, התרבות והספורט עלתה תמונה דומה: המתווה שהציג האוצר יוצר פערים בין סוגי המסגרות, בין מעונות הסמל למעונות הפרטיים, ומציע לאחרונים שיפוי חלקי בלבד. המשמעות ברורה: למעונות אין יכולת להחזיר כסף להורים.
מאחורי ההצעות האלו עומדת תפיסה שקשה להאמין שהיא עדיין קיימת: אין הבדל בין חינוך חיוני לבין עסק פרטי. אבל מעון יום הוא לא עוד עסק, וטיפול בתינוקות איננו דומה למכירת פלאפל. זה לא רק שפט מקומם, זו מדיניות. כשבמשרד האוצר אומרים "אי אפשר לבנות מתווה שונה לכל גוף", הם בעצם אומרים: אין הבדל בין מה שחיוני לבין מה שאפשר לוותר עליו. ומי משלם את המחיר? ההורים.
התוצאה אבסורדית: במקום שהמדינה תיקח אחריות היא מגלגלת אותה הלאה, אלינו. אבל האמת פשוטה: מעונות הם לא "עוד שירות", הם תשתית. הם מה שמאפשר למשק לחזור לפעילות. לכן, יש רק שתי אפשרויות אמיתיות: או שמתייחסים אליהם כמו לכל עסק או שמכירים בהם כמוסד חינוכי חיוני ומפצים בהתאם: זיכוי מלא להורים, שכר מלא לעובדות, ופיצוי דרך הביטוח הלאומי. לא חצי פתרונות.
גם בכנסת מבינים את זה. מהקואליציה ומהאופוזיציה נשמעת דרישה ברורה לפיצוי מלא להורים, ויש מי שאפילו קוראים לעצור תקציבים עד תיקון המתווה. אבל בינתיים, אין החלטה. רק דיונים. ומשרד האוצר? ממשיך לדחוף לאותו מודל. אותה תבנית, אותם קריטריונים, אותה גישה בשם ה"שמירה על הכלכלה". אבל הכלכלה לא מתקיימת בוואקום, היא מתקיימת בתוך בתים. ובתוך הבתים האלה, ההורים שוב נמתחים עד הקצה.
אנחנו מנסות לעבוד, להיות שם עבור הילדות והילדים, לייצר עבורם ודאות בתוך מציאות לא נורמלית. ואנחנו משלמות את המחיר. כלכלי, מקצועי ורגשי. והילדים? הם צריכים אותנו עכשיו יותר מתמיד.
ומעבר לכל זה, יש כאן גם מסר אלינו, ההורים, שנמצאים עכשיו בבית עם ילדים. אלו שמנסים לג׳נגל בין עבודה, בית וימים ארוכים בלי מסגרת - מה שמרגיש בלתי אפשרי, זה כי זה באמת כזה. זו לא תחושה אישית, וזו לא שאלה של ניהול זמן טוב יותר. זו מציאות שמאלצת אלפי משפחות לשלם מחיר יומיומי: כלכלי, מקצועי ורגשי. אתם לא לבד בזה, אנחנו לא לבד בזה. אסור שנשאר כל אחת ואחד לבד עם התחושה שזה "רק אצלנו". צריך לדבר על זה, לדרוש תשובות, ולא לקבל מצב שבו המדינה מתנהלת כאילו ההורים יסתדרו תמיד. כי כשהורים נשארים לבד, המערכת נשארת אדישה. וכשהורים מדברים יחד, כבר אי אפשר להמשיך להתעלם.
זה גם רגע להגיד בקול ברור: זה לא הגיוני, זה לא סביר וזה לא חייב להיות ככה. כי בסוף, פתיחת המשק לא נמדדת רק בכמה אנשים חזרו לעבודה, אלא בשאלה אחת פשוטה: האם הורים יכולים לגדל את הילדים שלהם בלי לבחור כל יום מחדש בין פרנסה לבין הילדות והילדים.
כרגע, התשובה היא לא. אם נמשיך לדבר, לדרוש ולא להסכים - היא לא תוכל להישאר ככה.
הכותבת היא מנהלת התנועה והפיתוח הארגוני בבונות אלטרנטיבה, יועצת ארגונית ואשת חינוך, אמא לאריאל בת הכמעט שלוש ותום בן הכמעט שנתיים.