אחרי המינוי של החשוד באונס: רועדת לי היד, ולך?

ביום שלישי מונה חבר הכנסת חנוך מילביצקי ליו"ר ועדת הכספים של הכנסת - אחת הוועדות החזקות והמשפיעות ביותר בפרלמנט הישראלי. מילביצקי נמצא בחקירה בחשד לאונס, וזו הפעם הראשונה בתולדות המדינה שחשוד באונס מתמנה ליו"ר ועדת הכספים. אגב, מעולם לא עמדה בראש ועדת הכספים חברת כנסת אישה. ועכשיו, לראשונה, עומד בראשה חשוד באונס.

זמן קצר לאחר ההצבעה פנה עודד בן עמי לחברות הכנסת בקואליציה במהדורת החדשות, ושאל: "איך לא רעדה לכן היד?" זו אולי שאלה חשובה, אבל קשה להבין מדוע הופנתה דווקא לנשים. למה לא נשאלו עשרת חברי הכנסת שהצביעו בעד? מדוע לא הופנתה אליהם אותה תמיהה מוסרית? להם היד לא רעדה בכלל. אבל כמו תמיד - הדרישה, וגם האשמה, מופנות לנשים.

אז כן, היד שלי בהחלט רועדת, אבל אני מצפה שגם היד של עודד בן עמי תרעד, ושהידיים של חברי הכנסת יתחילו לרעוד גם הן. היד רועדת לא רק מהחשש, אלא מהידיעה שגם ברגע הזה, אחרי כל מה שידענו ולמדנו על ממדי האלימות המינית בישראל - האחריות הציבורית והמוסרית ממשיכה להיות מוטלת על נשים בלבד. גם כשהן מיעוט במוקדי קבלת ההחלטות. גם כשההצבעה בפועל הייתה של עשרת חברי הכנסת - הגברים, אף אחד מהם לא נשאל אם רעדה לו היד. התמונות שלהם לא פתחו את מהדורות החדשות - אלא תמונותיהן של חברות הכנסת.

מאז קום המדינה אין ייצוג שוויוני בכנסת, במשך שנים רבות חברות הכנסת היו פחות מ-20%, ובוועדת הכספים - במשך עשורים - לא הייתה אפילו אישה אחת. כשנשים הן מיעוט, הן גם כמעט אף פעם לא מכריעות. כדי להעביר חוק או לבלום מינוי, נשים לא יכולות להצביע לבד, הן חייבות שותפים. בקואליציה הנוכחית, בעלת שיעור חברות הכנסת הנמוך ביותר בעשור האחרון, יש בעיקר מצביעים ומעט מצביעות. לכן, לא די לשאול מה עשו חברות הכנסת. צריך לשאול גם מה עשו - ובעיקר מה לא עשו - חברי הכנסת.

המאבק בפוגעים ובאלימות מינית הוא מאבק מוסרי וחברתי, זה איננו מאבק של נשים. הדרך היחידה לייצר שינוי אמיתי היא בשותפות של גברים ונשים. במדינות שבהן הגיעו לפרלמנט שוויוני - איסלנד, קוסטה ריקה, ספרד, נורבגיה, מקסיקו - הושגו לא רק חקיקות מתקדמות במאבק נגד אלימות מגדרית, אלא גם תקציבים משמעותיים, אכיפה אפקטיבית ויחס מערכתי שונה לעבירות מין. לא רק משום שהיו שם יותר נשים, אלא כי כשנשים פעלו, היו להן שותפים. שותפות לא צריכה להצדיק את עצמה, היא פשוט מתקנת.

לכן, מי שמבקש להבין מדוע היד של חברות הקואליציה לא רעדה - צריך לשאול גם את חברי הכנסת מדוע לא רעדה היד שלהם. הם כרגע אלו שמחזיקים בכוח, בזכות ההכרעה, ובאחריות. השינוי לא יקרה כשנשים יילחמו חזק יותר, אלא כשכולנו נבין שזה מאבק של כולנו. וכמו בכל מאבק מוסרי, אין בו ניטרליים.

הממשלה הזו נמצאת בסוף דרכה, יהיו בחירות, צריך להתחיל להתכונן. לא כדי שבראש הוועדה לא יעמוד חשוד באונס, אלא שוועדת הכספים הבאה תהיה שוויונית באמת. על מנת להגיע לשם נצטרך לפעול כבר עכשיו לשותפות עמוקה יותר בין נשים וגברים. שותפות שמתחילה במפלגות שוויוניות, וממשיכה בוועדות הכנסת. לא רק כדי שמי שחשוד באונס לא יעמוד בראש ועדת הכספים, אלא כדי שנוכל סוף סוף לראות ועדה עם ייצוג של 50% נשים, ואז גם חלוקת הכספים תהיה צודקת יותר. והידיים לא ירעדו, אלא יצביעו על החלטות שיהפכו את המדינה שלנו לטובה ובטוחה יותר. לכולנו.

יעל יחיאלי היא מייסדת מיזם 5050