"הממשלה חתמה והסכימה - אבל אני חי בזכות העם": איתן הורן מדבר לראשונה

עכשיו, כששלושתם סוף סוף מאוחדים, אפשר לשמוע את הסיפור של האחים הורן. בבוקר אותה שבת שניים מהם נעלמו, ואח אחד נותר כאן לבדו. "אלו היו שנתיים של חרדות, בלי לדעת מה קורה איתם", מספר עמוס, האח האמצעי, שנותר בארץ בחוסר הוודאות הבלתי נסבלת. "זה היה סיוט. זה היה פשוט לא יאומן". יאיר אומר: "אנחנו היינו ביחד, דאגנו אחד לשני ושמרנו אחד על השני". איתן מאשר: "ואם היה קורה לנו משהו - זה לנו, לשנינו".

איתן מספר הכול. על עיר המנהרות של חמאס הוא אומר כי היא "יותר מפותחת מהעיר שלמעלה", על האפשרות לחילוץ הוא אומר: "אף אחד לא היה יוצא מזה חי", ועל הספקות שליוו אותו עד הרגע האחרון: "האמנתי שאני משתחרר רק כשראיתי חיילים אחרי המחסום, לפני כן חשבתי שאולי יורידו אותי שוב למנהרה". זה לצד זה האחים הורן משחזרים כעת את כל הסיפור – משבעה באוקטובר, דרך השבי הממושך, המאבק, הרגע שבו נאלצו להיפרד – ועד לאיחוד המחודש והשיקום שעדיין נמשך.

עמוס נזכר בבוקר שמחת תורה: "התחלתי להתקשר לכל מיני חברים מהקיבוץ, שייצאו לבדוק מה איתם. בסביבות אחת בצהריים צה"ל הגיע לקיבוץ. הלכו לבדוק בחדר, אבל הם לא היו שם. לא מצאו את הגופות, לא ראו בסרטונים מה איתם".

יאיר: "בבוקר, ממש מוקדם, היינו שנינו בממ"ד, ואז התחילו לירות. יורים בדלת, ואיתן יושב בצד, ואני מחזיק את הידית. והם מנסים, יורים. אז החלטתי לפתוח את הדלת, ויצאתי עם הידיים למעלה, וכאילו ניפחתי את עצמי כדי איכשהו לנסות להסתיר את איתן שישב בצד". איתן נזכר: "הם לוקחים אותו והולכים".

מהרגע שיאיר נחטף לבד, אתה שם בממ"ד, אתה לא יודע אפילו כמה זמן, מחכה לגורלך

איתן: "שהם יבואו להרוג אותי, כן".

קפאת

"בטח".

באותו הבוקר רותי, אימא שלהם, עוד הספיקה לכתוב ליאיר את ההודעה הבאה: "לפחות הפעם אתה לא לבד". היא לא ידעה אז כמה המילים שלה ילוו אותם מאותו הרגע, עמוק לתוך המנהרות. במשך השבועיים הראשונים הם הוחזקו בנפרד, לא יודעים דבר על גורלו של האחר, עד שפתאום נתקלו זה בזה.

איתן: "ראיתי אותו מרחוק. הסתכלנו אחד על השני, ומהר מאוד הבנו שאסור לנו להגיד שאנחנו אחים או לרצות במפגש הזה. יאיר גם הבין מהר מאוד שאני נמצא עם ילדים ונשים. אז בתוך התנאים של הגיהינום והזוועות שהם עשו לנו, אני נמצא בתנאים קצת יותר טובים ממה שהוא נמצא, בגלל שהוא היה עם גברים וחיילים. ולא פתחנו את הפה, המשכנו. הוא ראה אותי, הוא גם נרגע, וזה נתן לנו כוחות להמשיך".

הסיפור הזה הוא סיפור אחר; סיפור על אהבת אחים, שמצאו את עצמם יחד במקום שבו אתה הכי מפחד להיות לבד, אבל מפחד כל כך להיות עם מי שיקר לך. סיפור על כוחה של משפחה, על היכולת לשמור על ההומור במקום הכי חשוך שיש, על פרידה בלתי אפשרית, ועל חיבור שלאט לאט הם צומחים ממנו יחד.

יאיר היה הכי אח גדול ומגונן שיכול להיות. מהרגע הראשון

איתן: "כן, הוא תמיד היה כזה. עד היום אני האח הקטן שלו. ולא משנה מה אני עשיתי בחיים ומה עברתי, הוא תמיד שומר עליי. וגם שם. אפילו שהוא מבין שהתנאים שלי יותר טובים ושלו הרבה פחות טובים, הוא לא פותח את הפה בשביל שחס וחלילה לא יעבירו אותי אליו".

רק אחרי כ-50 ימים, כשהחלו לחזור הילדים והנשים, גילו עמוס והמשפחה שיאיר ואיתן בחיים. כשהעסקה מתפוצצת, בחמאס מעבירים את הגברים מניר עוז לקבוצה גדולה. יאיר ואיתן מתאחדים, ומאותו הרגע הם היו לזוג האחים היחיד שמוחזק יחד בשבי.

איתן: "אחרי שהבנות והילדים יוצאים ניגש אליי מחבל שאחראי על האזור. אני אומר לו 'אנחנו הבאים בתור, בקרוב, נכון?'. הוא חצי מחייך ואומר לי: 'עכשיו התחלנו, אתם לא הולכים לצאת בקרוב'".

להיות אחים בשבי

הם 3 אחים. יאיר, הגדול, הוא תושב ניר עוז שניהל את הפאב בקיבוץ. עמוס, האמצעי, הוא מורה דרך. ואיתן, האח הצעיר, הוא איש חינוך מכפר סבא. הם עלו בזה אחר זה מארגנטינה, כי האמינו שכאן הם צריכים לחיות.

יאיר: "הקשר בינינו קשר הדוק מאוד. כנראה קורה כל מה שאמור לקרות במשפחה חצי ארגנטינאית חצי ישראלית, שזה מפגשים של 'על האש', כדורגל, צחוקים".

מה זה אומר להיות אחים בשבי?

יאיר: "אפשר לראות את זה משני צדדים. זה הצד של המזל והצד של חוסר המזל".

איתן: "קודם כל שיש מישהו שמבין אותי, ואני יכול לדבר איך שאני".

יאיר: "מצד שני, כל זמן שאנחנו ביחד זה סיכון כפול. מה שיקרה לי - זה יהדהד גם אצלו, והפוך".

מבחינת המחבלים, הם התייחסו אליכם אחרת? או שזה היה איזשהו קלף עבורם? או כמו שאר החטופים?

איתן: "זה היה קלף עבורם בשביל להמשיך עם העינויים המנטליים. כל הזמן לעשות בדיחות שהם משאירים אותי שם ויאיר יוצא, או שיוציאו אותו להורג ואותי לא".

את תקופת השבי הראשונה העבירו יאיר ואיתן עם דוד קוניו, שגיא דקל חן, נמרוד כהן ועופר קלדרון - שהופרד מהם בשלב מאוחר יותר. מחזיקים זה את זה ברעב, בהפצצות, באימת המוות. יום-יום.

איתן: "כל יום, שנתיים. את לא יודעת אם את שורדת את זה, ואת לא יודעת אם המאמץ שעושים כולנו ביחד יהיה שווה, כי יכול להיות שכל שנייה מחבל נכנס והורג אותך".

הייתם קבוצה כזו של מאמץ משותף, שכולם מנסים ביחד לשרוד את זה?

איתן: "כן. עזרנו אחד לשני כל הזמן, כל אחד ביכולות שהיו לו. אני יותר התעסקתי בלדאוג ולעזור לאחרים, וכל פעם להבין איך אני יכול להשיג דברים מהמחבלים. אם זה יותר אוכל, אם זה יותר מים. זאת אומרת, אני עושה כל מה שאני יכול, בלי לפגוע בערכים שלי, בלי לפגוע במדינה שלי, ובלי לפגוע בחברים שלי. אחרי זה - כל מה שאפשר בשביל לשרוד".

מה זה אומר?

"לתת להם לצחוק עליי. שאני מסריח. שאני מטומטם. לרקוד להם. אבל אם אחרי זה קיבלנו עוד 2 תמרים - את שלי עשיתי".

"הם לא אלתרו שום דבר – הכל היה מתוכנן"

איתן משחזר אירוע קשה שבו העבירו אותם השובים ממנהרה למנהרה, כאשר הם נדרשו ללכת שעות ארוכות כשהם תשושים וחסרי כוחות. "אחרי ארבעה חודשים, הלכנו 12 שעות הליכה במנהרות", הוא משחזר.

איך הולכים 12 שעות?

"לא יודע. בטח ובטח לא אני, שאין לי כוח בכלל. וזה גם היה אחרי חודשיים שאכלנו חצי פיתה ביום. מנהרות צרות מאוד. והיו לא מעט קטעים שהגובה של המנהרה היה חצי מטר".

זוחלים

"או שיאיר גורר אותי ברצפה, כי אני לא יכול ללכת יותר. ודוד דוחף אותי מאחורה. ועופר מעודד: 'יאללה, אתה יכול, יאללה, אתה יכול'. תוך כדי הפצצות. לאן? למה? בשביל מה? ושגיא, עם חצי רגל ובלי יד דוחף אותי גם. ואני אומר להם 'תשאירו אותי שם, זהו, חלאס. תמשיכו'. ואף אחד לא ויתר. 12 שעות".

בשלב הזה, כשלא נראה שיש עסקה באופק, המחבלים מצלמים את איתן והחטופים שאיתו מתחננים שיצילו אותם, ומנסים להפעיל לחץ לקדם עסקה. בסרטון, שהגיע לידי הצבא ונחשף כעת לראשונה, איתן נראה כשהוא אומר: "תתפללו מאוד מאוד חזק. אמא, אני מאוד מתגעגע". הוא ממשיך: "עד כמה אפשר, שחררו אותנו כבר. חלאס, באסטה, די, שחררו אותנו".

לאחר הסרטון הזה העביר איתן עוד 618 ימים בגיהינום. הלחימה נמשכת, ובמנהרות הודיעו להם המחבלים שכל ניסיון חילוץ - ייגמר בהוצאה להורג.

"אם יהיה ניסיון חילוץ, חבל על החיילים שהולכים לנסות להציל אותי, כי אף אחד לא ייצא חי מזה", אומר איתן.

ממש מלכדו את המנהרה שהיית בה

"בטח, את כל המנהרות. תוך כדי שאנחנו הולכים".

ואומרים לכם - אתם רואים את חומרי הנפץ האלה? ברגע שמנסים לחלץ אתכם, אנחנו מפוצצים את הכול

איתן: "בטח. זה לא שני אנשים שניסו לפרוץ לניר עוז ולגנוב אוכל מחדר האוכל. תכננו את זה שנים על גבי שנים. הם ידעו טוב מאוד מה הם עושים. הם ידעו מה החולשות שלנו. הם ידעו הכול. למטה יש עיר יותר מפותחת מאשר למעלה. לא אלתרו שום דבר".

"אני בכל השנתיים במנהרות - בלי שמש, בלי אוויר, בלי לילה, בלי יום, בלי ריחות, בלי לשמוע ציפורים. להיות שם שנתיים, איך שאנחנו היינו וכל מה שעברנו, אף אחד לא יבין את זה".

בתוך החושך, דווקא שם, איתן מבין שרק דבר אחד יכול לשמור עליו שפוי. אל מול הטרור הפסיכולוגי הבלתי פוסק הוא שם לעצמו מטרה: לנסות לצחוק כמה שאפשר. "אם אין הומור ואין חיוביות, אי אפשר לחיות", הוא אומר.

אז הצלחתם גם שם לצחוק אחד עם השני?

יאיר: "הומור זה אחד הדברים שעזרו לנו לעבור את המסע הנפלא הזה שלנו. בינינו, עם שאר החבר'ה, אפילו לפעמים איתם - עם השובים, המחבלים".

איתן: "יאיר לפני כל מקלחת, וגם אחרי, היה שואל אותי אם זכרתי לסבן את הפופיק ולנקות אותו. זה מעלה חיוך, וזה דברים מטופשים. שומרים על שפיות".

יאיר: "היינו יכולים להתבדח, אבל כמה פעמים שניסיתי לצחוק באמת, לצחוק בקול, זה היה בלתי אפשרי. אני לא יודע, אולי החוסר בחמצן, או לא יודע מה. פשוט לא יצא הצחוק".

"לחגוג ובאותה נשימה לקלל"

באמצע ינואר נחתמת סוף סוף עסקה. רק 33 חטופים ברשימה - ושם, עמוק מתחת לאדמה, הם לא יודעים דבר על ההחלטה האכזרית שתיכפה עליהם בקרוב.

איתן: "נכנס המפקד של המקום ומבשר לנו ששניים מהקבוצה שלנו יוצאים הביתה בעסקה הזאת. הוא אומר לנו – 'מי אתם חושבים שמגיע לו לצאת? תבחרו'. ולמרות ההתעללות הנפשית, אנחנו בתור קבוצה אף פעם לא איבדנו את העקרונות שלנו, ואף אחד מאתנו לא אמר את עצמו בתור מי שצריך לצאת".

"ואז אחרי שבוע מגיע הרגע הכי מאושר בשנתיים האלו - שזה כשבאמת מודיעים שיאיר יוצא הביתה ושהוא ניצל". בשלב הזה איתן נשבר ובוכה. "וגם ששגיא חוזר למשפחה שלו, ולילדות שלו", הוא ממשיך.

בשלב הזה חמאס גם הוציאו סרטון ציני ואכזרי שמציג את הפרידה של האחים. איתן אומר בסרטון: "אני מאוד שמח שאח שלי יוצא מחר, אבל זה לא הגיוני בשום צורה שמפרידים משפחות. תוציאו את כולם, ואל תפרידו יותר משפחות, אל תהרסו יותר את החיים של כולנו".

איתן נזכר: "עכשיו אני יכול להיות יותר רגוע כשאני לא צריך לדאוג ליאיר - אבל אני יודע שמתחיל הסיוט האמיתי של יאיר. שהוא ניצל והוא משאיר אותי שם, והוא יודע טוב מאוד איך הוא משאיר אותי ובידיים של מי. ומה שהוא היה צריך לעבור בשביל להילחם שהאח הקטן שלו לא ימות שם בפנים".

יאיר מודה: "זה היה היום הכי גרוע שלי, ב-738 ימים האלה (שבהם איתן היה בשבי)".

היום שבו השתחררת?

יאיר: "כן, בטח".

ועמוס חצוי

עמוס: "כן, נכון".

מקבל אח אחד ואח אחד נשאר בגיהינום

עמוס: "זה היה לחגוג ובאותה נשימה לקלל".

אחרי 498 ימים יאיר חוזר הביתה. איתן נשאר מאחור. כשיאיר חזר הוא בקושי היה מסוגל לדבר. הזוועות מהמנהרות לא הרפו, ויאיר התגייס מיד למאבק להשלמת שחרור החטופים – ולמאבק על חיי אחיו שנשאר במנהרה. בזמן שבארץ נמשך המאבק, איתן מבין במנהרות שהשחרור הולך ומתרחק.

איתן: "כל הדיבורים של 'קודם כל, לסיים את החמאס, ואחרי זה נטפל בחטופים, בינתיים זה לא דחוף' - אם הבכירים של החמאס היו מאמינים לזה, באותה שנייה היו נכנסים והורגים אותנו. למזלנו העם יצא לרחובות, והפגין, ורצה שנחזור הביתה, וזה מה שהשאיר אותנו בחיים. כי החמאס הבין שלעם ישראל אכפת מהחטופים, והם רוצים אותם חיים. אז העלה לנו את המחיר, לא העלה לנו את המחיר, זה השאיר אותנו בחיים".

הם דיברו איתכם על זה?

"בטח".

מה הם אמרו?

"איזה עם מיוחד וחזק יש לנו".

כן?

"כן. שיוצאים לרחובות, שעושים בלאגן".

ואז, בתחילת אוקטובר, זה סוף סוף קורה. המחבלים מבשרים לאיתן, דוד ונמרוד שנחתמה עסקה. הם חוזרים הביתה.

מתי אתה מבין שאתה משתחרר?

"רק כשראיתי את החיילים אחרי המחסום. אי אפשר לדעת. בכדורגל, עד שהמשחק לא נגמר, המשחק לא נגמר. ומחזיקים את התחושות, את המחשבות ואת הרגשות. כי גם סיפרו לי כמה פעמים שחותמים, לא חותמים, אתה משתחרר, אתה יוצא, אתה ברשימה, אתה לא. אז מאיפה לי שהפעם זה אמיתי? עד לאיפה הם יכולים להגיע? אולי זה שאני רואה את הצלב האדום זה לא באמת, ובסוף ייקחו אותי עוד פעם לאיזושהי מנהרה ויורידו אותי".

ועבור יאיר, החזרה של איתן הייתה גם החזרה שלו. יאיר מסכים, והוא נזכר: "אני כבר הכרתי את רעים. כשאתה חוזר, משאירים אותך באיזה חדר, תתקלח, לא יודע מה. אז אני באיזשהו שלב כבר לא היה לי כוח, פשוט הגעתי, כי גם יש לי זיכרון טוב והתמצאות. יצאתי מאיפה שהיינו, והלכתי ישירות לחדר שלו".

איתן: "מזל שהייתי עם בגדים. כי לא ראית אותי אף פעם בלי בגדים, במיוחד לא בתקופה האחרונה".

"אני חי בזכות העם"

עכשיו הם סוף סוף יחד. משפחת הורן שלמה. מאח אחד לשניים, ועכשיו לשלושה. כולם כאן. לומדים איך להתחיל מחדש.

איך אתה בימים האלו?

איתן: "אני חזק בשיקום. השיקום הפיזי – אני באמת צריך לחזק את הגוף, כי עשיתי 'דיאטת חמאס' והורדתי 64 קילו. ושנתיים לא כל כך הזזתי את הגוף. אז עכשיו כשאני מדבר איתך כואב לי הגב ברמות שאף אחד לא מתאר לעצמו, אבל בסדר, עברתי דברים יותר גרועים. והשיקום הנפשי, המנטלי. פסיכולוג, פסיכיאטרית".

ועדיין נותרה עוד דרך ארוכה של שיקום לעשות. גם הריאיון הזה, עבור איתן, הוא חלק מתהליך השיקום. בימים אלה הוא מתחיל מסע הסברה והרצאות בארץ ובעולם. הוא רוצה שהסיפור שלו יישמע בכל מקום, שלא נשכח. שנזכור ללמוד ממנו.

איתן: "כמו שאני יושב איתך ומספר את הסיפור, אני חושב שיש לי חובה בתור איש חינוך, בתור בן אדם, בתור יהודי ובתור ציוני לספר את הסיפור שלי. בשביל שהעולם יידע מה עברנו. זה חלק מהשיקום הנפשי שלי".

אתה רואה בזה משימה עכשיו? לצאת ולספר לכמה שיותר אנשים?

"כן, כולם צריכים לדעת מה עברנו שם".

ויותר מהכול הוא רוצה לומר תודה. אחרי 738 ימים בגיהינום שום דבר לא מובן מאליו. "אתם באים ומסתכלים עליי, מה שאני עברתי, 'איזה גיבור', ו'איך עשית את זה?'. אני מסתכל עליכם. אני מסתכל על המשפחה שלי ואני מסתכל על העם. זה מטורף מה שעשיתם בשנתיים האלה. החיילים, הורים למשפחות, שנתיים לא היו בבית. זה מטורף".

"אנשים גרים בחו"ל וחוזרים בגלל המלחמה, ובגלל המצב, זה מטורף. אז אני חי בזכותם. נכון, הממשלה חתמה והסכימה. אני חי בזכות העם. ואני אומר תודה לכל מי שיש לו חלק בזה שאני יצאתי. גם לממשלה, גם למערכת הביטחון - אבל קודם כל לעם".

איתן מסכם: "שום דבר עכשיו לא מובן מאליו אחרי שבעה באוקטובר. וכל דבר קטן זה ניצחון".