מייה שם מתחילה מחדש: "אני רוצה לשנות את הטייטל"

"אתה לא רואה משהו שונה קצת?", תוהה מייה שם עם תחילת הריאיון ומבליטה את היד שלה שאינה מכוסה בשרוול לחץ לראשונה. "חשפתי את היד היפה שלי, שקיבלה שני כדורים מקלאצ' ושרדה את זה", היא מכריזה בהתרגשות. "היד זה כאילו טריגר לשבי", היא מסבירה. "אז להיפטר מהשרוול לחץ ולהיחשף... עכשיו מתחילה ההתמודדות".

שנתיים מאז שמייה חזרה. אבל את יצר ההישרדות שלה, היא גילתה הרבה לפני השבי. "הייתי ילדה עצובה. היה לי עצב בעיניים", היא מספרת בריאיון לצד אימה קרן במרפסת הבית. "לא הייתה לי ילדות פשוט". האם מסבירה: "הבית לא היה בית רגיל. לא בית נורמטיבי. לא היו שם יחסים נורמטיביים, כמו בין הורים. אני הייתי עסוקה רק בהישרדות". קרן מספרת כי היא נאלצה לעבוד בשלוש עבודות, כדי לכלכל את הבית. "זה גרם בעצם גם לילדים לחוות ילדות שהיא שונה, היא אחרת", אומרת האם. "היו לנו חיים מאוד מאוד קשים".

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

בגלל המחסור, מייה נאלצה לתפקד כאימא במשך שעות ארוכות. "הרגשתי שהאחריות מוטלת על כתפיי, בלית ברירה. לקחתי על עצמי תפקיד של אימא, של 'מאימא טריפוליטאית' כזאת", היא מספרת. "הייתי ילדה שמנקה, ילדה שמבשלת, ילדה שעוזרת. טיפלתי בדני, אחותי, מאז שהיא נולדה. הייתי איתה לבד חודשים בבית. הייתי ילדה-אימא כזאת, אימא קטנה".

"עליי לא גוננו כשאני עברתי דברים", מוסיפה מייה. "אני עברתי חרמות בבית ספר, וזה לא רק... זה כל מיני דברים. לא הרגשתי שיש לי על מי להישען ולבקש עזרה. לא היה לי מקום, כי הבית היה כמו שדה קרב. בית אמור להיות המקום היציב שלך, את אמורה להרגיש בטוחה בבית שלך, ולא... לא הרגשתי בטוחה בבית שלי". היא מציינת שיש דברים שהיא עוד לא מרגישה בנוח לספר בנוגע לחייה בילדות, אך מבהירה: "הייתי סוג של אימא גם לאבא שלי. הייתי ילדה... בוא נגיד שאם לא אלה היו החיים שעברתי, אני לא שורדת דקה בשבי".

"זה הציל אותי בשבי"

אחד הדברים שמאפיינים את מייה לדבריה, עוד מאז שהייתה ילדה-אימא, זה האהבה לבישול. "אני אוהבת, אוהבת, אוהבת. זה ממלא אותי. להאכיל אנשים", היא אומרת. "היה לי סיפור מטורף בשבי", היא מספרת תוך כדי בישול. "אחרי חודש או חודש וחצי שהייתי שם, היו הפגזות מטורפות וכל האזור שהייתי בו הופצץ, הבית התפרק עליי. העבירו אותי לבית עם ארבעה מחבלים. גורילות. את צריכה ליצור אינטראקציה, אבל שלא יתאהב בך ושלא יעשה משהו... ואז פשוט שאלתי אם הם רעבים. הם אמרו לי 'כן'. שלחתי אחד מהם לשוק, ועשיתי להם תבשיל כזה עם בשר, וכשסיימתי לבשל, הגשתי להם את האוכל והם קראו לי 'אום-סולטן'. כאילו, זה כמו מלכה כזה, גברת. זה הציל אותי".

"החלום שלי זה יום אחד שיהיו לי איזה 80 ילדים", היא אומרת. "מייה מאוד אימהית", מאשר אחיה אורי. "אם זה לדאוג לנו לכל דבר שאנחנו צריכים או אם חסר או אם פתאום אימא שלי עסוקה, אז מייה מחפה. היא קודם מסתכלת על מה יהיה טוב לנו לפני שלה, זה משהו שאני מאוד מאחל לה. שקודם תסתכל על עצמה, כי בסוף זה הכי חשוב", הוא מדגיש, גם לאוזניה. "בסוף, לראות אותה פה זה מטורף", אומר אחיה השני, איליי.

"השבי היה נקודת מפנה"

"ב-7 אוקטובר, אני לא אשכח שהייתי מול הטלוויזיה בבית, וברגע שדיברו על מסיבה, מחבלים, אני נפלתי על הרצפה ואמרתי: 'חטפו לי את הילדה'", מספרת אימא של מייה. "זה ממש היה, אני הרגשתי את זה. ואני ידעתי שמייה יש לה את הכוחות לשרוד את הדבר הזה. בגלל כל התובנות והחוכמה, והחיים ההישרדותיים שחיינו כל הזמן. סמכתי עליה, ידעתי שהיא תוכל לשרוד את זה". מייה משתפת: "הרגה אותי המחשבה 'מה קורה לאימא שלי'. אם היא יודעת שאני בחיים בכלל או לא. אני בשבי ראיתי רק את המשפחה שלי. לא פחדתי למות".

"קיבלנו איזשהו צ'אנס כזה, לתקן ולסדר את הדברים מחדש", אומרת האם. "השבי נתן לנו נקודת מפנה, כאילו, מה יש לנו חוץ ממשפחה בחיים האלה", מסכימה מייה.

"לשנות את הטייטל"

אחרי חוויה מטלטלת כמו שבי, יש מי שבוחר להיעלם, ויש כמו מייה - כאלה שאור הזרקורים דווקא הופך עבורם לסוג של ריפוי. "אני רוצה לשנות את הטייטל הזה של 'מייה שם, חטופה' או 'מייה, שורדת שבי'. בא לי שגם יהיה 'מייה שם, שחקנית'", היא אומרת. "כלפי חוץ זה מוזר. לאנשים קצת קשה לעכל את הדבר הזה, שבחרתי דווקא כן להתפרסם".

"מייה עושה דרך. היא עושה דרך רצינית, היא לוקחת את זה ברצינות", מבהירה המורה שלה גלית רוזנשטיין, מלהקת ומנהלת בית ספר למשחק מול מצלמה. "היא לוקחת את זה, כי אוהבת את זה. היא הייתה במקום, שאחרי המקום הזה אין מה להפסיד. כאילו יש רק מה להרוויח", היא מסבירה. "אנשים לא מבינים את זה, שאני נתקעתי פעם במעלית שתי דקות... אני ראיתי את סוף הדרך שלי. אנשים לא מבינים מה זה להיות יום אחד במנהרה, יום אחד במקום שהוא לא שלך".

היא תהיה שחקנית?
"היא תהיה שחקנית. לגמרי. אני חותמת על זה".

ראינו חטופים שמצאו נחמה במצלמות, ממחוברים ועד גולדסטאר, בפודקאסטים ואפילו על המסלול בשבוע האופנה. גם מייה צועדת במסלול הזה. היא כבר השתתפה בסרט קולנוע, ובימים אלה תמצאו אותה בהצגת הילדים "סימבה מלך הסוואנה", מגלמת את נסיכת השמש. ומה חושב השותף שלה להצגה, ניקי גולדשטיין, על הבחירה של מייה לשחק? "תראה, אפשר להיות ציניים לגבי זה, אבל אני חושב שאין לנו זכות להגיד כלום. החטופים עברו משהו שאנחנו לעולם לא נבין, הם עברו טראומה, והם יכולים להיות הכול. הם יכולים להיות מה שהם רוצים. הם היו מוכרים בעל כורחם. והיום זה לא מה שהיה פעם, שצריכים ללמוד בבית ספר למשחק. ברור שללמוד ולהתמקצע בדבר הזה זה הדבר הכי טוב. אבל צריך קודם כל את הכישרון הבסיסי שיהיה, ואני חושב שלמייה יש את זה".

"משחק זה גם פרנסה, אני צריכה כסף, החוק של ה-4 מיליון הפילו את זה", היא אומרת על הצעת החוק שנפלה, שעל פיה כל שורד שבי ומשפחה של חלל חטוף היו מקבלים מענק על סך 4 מיליון שקלים עבור השיקום והטיפולים. "מ-7 באוקטובר זרקו אותנו - וגם עכשיו זרקו אותנו".

אבל להיות סלב, יש לזה מחיר.
ניקי: "נכון. זו בחירה שלהם בסופו של דבר".

כשאני מדבר על מחיר, אני מדבר על תגובות רעות מאנשים. אני מדבר על חוסר פרטיות. שכל דבר בחיי הופך לנחלת הכלל.
מייה: "לא משנה מה יהיה, תמיד יהיו תגובות. השגרה הזאת, לעשות חזרות, להיות עם אנשים שכיף לי איתם, זה עושה לי טוב. יותר מאשר לשבת בבית ולשקוע".

התלונה נגד מאמן הכושר

ואם כל מה שעברה לפני השבי ובמהלכו לא מספיק, גם השנה האחרונה הייתה טראומטית, עם פרשת התלונה שהגישה במשטרה לפני 7 חודשים כנגד מאמן הכושר שלה. "אני לא הספקתי לצאת מתחנת המשטרה והשם שלי כבר הודלף החוצה", מספרת מייה. "אני הלכתי למשטרה בידיעה שיהיה לי ביטחון ויהיה לי גב והם יעזרו לי, וזה לא קרה לצערי. לי קרה משהו לא פשוט, ואני הלכתי למשטרה בשביל להבין מה קרה באותו היום. אני הלכתי כאדם פרטי, ופשוט זה הגיע למקומות מזעזעים וכותרות מטורפות".

בניסיון לעצור את הסערה מייה החליטה לחשוף שהיא המתלוננת, מה שגרר עוד תגובות ועוד כותרות. מייה נבהלה מהרעש והורידה פרופיל, וגם היום היא מתקשה לדבר על הפרטים ומעדיפה לשים את כל האירוע מאחוריה. , גם אם זה אומר שהתיק כנראה ייגמר. "אני לא מצטערת על התלונה, על זה שהלכתי להתלונן", היא מבהירה. "אני לא מצטערת על שום צעד שעשיתי לאורך כל הדרך. אני הלכתי עם האמת שלי".

תחקיר: קורל לייבו