ראשית, קצת רקע: לאורך כל ההיסטוריה האנושית ראו ההורים את ילדיהם כאילו הם רכושם. הילדים היו נחותים, כפו עליהם לעשות מה שההורים חשבו לנכון ועשו זאת בדרכים אלימות פיזית, מילולית ומשפילות מאוד. לילדים של עד לפני כארבעים שנה היו הורים שהיו בטוחים שהם צודקים, כופים את רצונם בלי להסביר מדוע, מענישים ולא ממש מתחשבים ב"איך הילד מרגיש עם זה". ההורים היו בטוחים בעצמם.
"אתם לא מחליטים עליי!"
המסר הזה היה אמנם משפיל, אך הילדים ידעו שיש מאחוריהם אנשים חזקים. מה משמעות "אנשים חזקים", "הורים חזקים"? כאלה שמילה שלהם היא מילה. כאלה שאפשר לסמוך עליהם (גם אם הם מאוד מרגיזים), כאלה שבטוחים שהילדים יכולים לשרוד חוזק, עוצמה ואפילו השפלה. ילד שגדל עם הורים חזקים זה ילד שיודע שיש מאחוריו רשת בטחון.
בא הרעיון הדמוקרטי שאמר לנו ש"כל בני האדם שווי ערך זה לזה", ובאה הפסיכולוגיה שאמרה לנו ש"צריך לקחת בחשבון את נפשו של הילד". שתי המהפכות הללו טובות ונכונות, אלא שהן טרפו את הקלפים להורים הצעירים. לקחו מהן את שיטות החינוך של פעם, אך לא הציעו שיטות חינוך חדשות.
למשל: בלבול בין דמוקרטיה לאנרכיה. המחשבה שלילד מותר הכל, הרעיון שאין היררכיה בבית (והרי בכל דמוקרטיה וגם בכל מקום עבודה, יש היררכיה), המחשבה שרצונו של הילד קודם לרצונות של ההורים וזכויות הילד שקודמות לאלו של ההורים.
הבלבול הזה מגדל ילדים שלא רואים את האחר ולכן לא משתפים פעולה עם ההורים. אנחנו מקדשים את רעיון האינדיווידואליזם על חשבון ראיית החברה והקהילה (הבית הוא הקהילה הראשונה של הילדים). ילדים אומרים היום משפטים שלא היו קיימים פעם: "זכותי" או "את לא מחליטה עליי" הם משפטים הבאים מתוך הכרת הדמוקרטיה והכרת ערכו של הילד, אך הבלבול הוא בזה שההורים פתאום לא בטוחים האם הם אכן יכולים להחליט על הילדים. והרי ברור שאתם יכולים! ולא רק יכולים, אלא אף צריכים. הילדים יודעים מצוין מה בא להם, מה נעים להם ומה טעים להם – אבל אתם, ההורים, יודעים מה טוב להם. אתם המבוגרים קובעי הדרך, אתם בעלי הנסיון, אתם "המבוגר האחראי", ומבוגר זה יקבע על הילד גם אם זה גורם לו אי שביעות רצון.
להכין את הילד לחיים האמיתיים
לכאן נוסף חוסר האמון שלכם בחוסנו של הילד. אתם לא מאמינים שהם יכולים לשרוד בכי, או תסכול. אני זוכרת שהדרכתי פעם אמא צעירה איך להרגיל את בנה בן השנה להירדם במיטתו, כלומר לא להוציא אותו מהמיטה אלא רק להשאר לידו, ללטף ולהרגיע, והאמא ענתה לי "אבל הוא יבכה". כאילו בכי הוא איסור ביחסי הורים וילדים. כאילו הבכי גורם טראומה, מצוקה ואומללות חסרת מרפא.
ברור שלא נגרום לילדינו עצב ותסכול רק כי מתחשק לנו, אבל עלינו להבין שלעיתים, במקומות בהם אנו קובעים עליהם, הם יכעסו או יהיו מתוסכלים. זו, לפעמים, דרכו של החינוך: היכולת שלכם לראות הלאה, קדימה, רחוק – היא זו שמקנה לכם את הזכות וגם את החובה ללמד את הילד היום איך דברים צריכים להיות, גם אם הם גורמים לו עוגמת נפש.
דאגת היתר של ההורים לילדיהם (או כפי שהיא מכונה עכשיו, "הורות הליקופטר") לא מאפשרת לילדים להכין עצמם לחיים המחכים להם. אם הילד לא ידע להתמודד עם תסכול בגיל שנה וחצי שנתיים, איך הוא יוכל למצוא בתוכו את החוסן הזה כדי להתמודד עם ילדים בחצר הגן או בית הספר? היכולת שלכם, ההורים, לראות את הילד לא שבע רצון ולהמשיך להתעקש על הערכים שלכם, על החינוך שלכם – היא זו שתטמיע בילדכם את הידיעה שהוא יכול להתמודד עם אתגרי החיים.
אז לשנה החדשה, כמה עצות:
קחו את עצמכם בחשבון. העבירו לילד מסר, דרך עשייה ולא רק דרך דיבור, שגם אתם פה. שיש לכם צרכים, רצונות וערכים שעומדים, לעיתים, לפני רצונו של הילד. בדיוק כמו ההדרכה שמקבלים כאשר עומדים לטוס: קודם אתם שמים לעצמכם את מסכת החמצן ורק אחר כך, כאשר אתם נושמים היטב, אתם שמים את המסכה גם לילדים.
ביטחו בילדים. זיכרו שיש להם יכולת להתמודד עם קושי וכי כשאתם מקשים עליהם (לא ככה סתם, אלא בעקבות מעשה חינוכי שלכם) – הם מחזקים את שרירי החוסן הפנימי שלהם ואתם מכשירים אותם לחיים המצפים להם.
אל תשפילו. היו חזקים בעמדה שלכם אך ללא השפלת הילדים. זיכרו שאתם מלמדים אותם ולא סתם כופים עליהם. הסבירו, פעם אחת מספיקה, את הערך שעומד מאחורי המעשה או הדרישה שלכם ואז בצעו זאת.
זיכרו שגבול בא מאהבה. כל הגבלה שלכם באה מתוך מחשבה על בטחונו, בריאותו או צמיחתו התקינה של ילדיכם.
אל תשכחו להגיד, לפחות פעם ביום, שאתם אוהבים אותם. גם אם הם מרגיזים או מסרבים – הם תמיד אהובים.
אני מאחלת לכם שנה נעימה והרבה רגעי אושר.