הבית של אבא, איזו המצאה משונה. לא הבית או הביתה – הבית של אבא. בפעם הראשונה בה לקחתי את בתי בת השנתיים, אריאל, אליי הביתה, היה לי ברור שכולם מצותתים לי: ברחוב, באוטובוס, במעלית - כולם מקישים הקשות ומסיקים מסקנות.
אה, הם הולכים לבית של אבא? וואלה, אוקיי, אוקיי, הבנתי ת'קטע. זה בטח אומר שככה וככה, וזה מה שקרה, ואולי גם זה, וואלה, מעניין, מעניין. תסתכלו עליו, מה עשה לילדה המסכנה הזו עם חוסר האחריות שלו, מה זה הבית של אבא בכלל?
הלו, אנשים, די ללטוש עיניים, זה לא עניינכם איפה אבא שלה גר. לפעמים הדברים לא מסתדרים כפי שחשבתם או כפי שקיוויתם, ומתגרשים. גם אצלנו פורקה החבילה, לפני שנה, אחרי ארבע שנות נישואים. שיט האפנז, אתם יודעים, וצריך להתמודד עם זה כי זה מה יש. בכל אופן, מה אתם דוחפים את האף שלכם?! זה אישי ואני מעדיף לא לדבר על זה, תודה רבה. אז אני כותב על זה פה.
פחות נקי מאצלנו
בשבועיים-שלושה הראשונים למעבר לדירתי החדשה, עד שהתארגנתי בה, המפגשים שלי עם הקטנה היו במקומות ציבוריים. פה גן שעשועים, שם קניון, סתם שיטוטים. וכעת, הנה אנחנו באוטובוס בדרך אליי. אני מנסה להכין אותה לקראת הבאות, היא חוזרת אחריי, מנסה להבין, מסתכלת עליי שאאשר שאכן קלטה את העניין. "בית של אבא, זאת אומרת המקום בו אתה גר, זה מה שאתה אומר?", הסתכלתי עליה ודמיינתי שזה מה שהיא בטח חושבת. "ב יעני? פה חשדתי, אבא'לה".
אנחנו עולים במעלית, ממשיכים בפרוזדור, והופ דלת. היא נכנסת בפעם הראשונה, מסתכלת, בוחנת. מה זה המקום המשונה הזה? זה צבע של פרקט זה? זה לא קצת קטן? תרים אותי בבקשה על הידיים, תודה. פחות נקי פה מאצלנו, שמת לב, כן? זה כאילו שולחן האוכל? זה? באמת? איפה קנית את זה, באיקאה? וואטאבר.
"הנה הספה של אבא", אני אומר לה.
"פַּה אבא", היא חוזרת אחריי.
"נכון. הנה המיטה של אבא".
"טַה אבא".
"כן, מתוקה. והנה השולחן של אבא".
"קַה אבא".
"יפה שלי. וזה הכל, זה הבית של אבא".
"אבא?".
אני מתכופף ומלטף לה את התלתלים, "זוכרת שדיברנו על הבית של אבא?".
ואז היא קולטת את השמיכה שהיא מכירה שהלכה איתי לדירה ומבקשת שנשחק יחד במשחק המוכר "שלום שמיכה".
תכ'לס, צחוקים איתך אבא, יש מצב שאבוא שוב לבקר.
הגיע הזמן לחזור לאמא
לבית של אבא מגיעים פעמיים בשבוע, וגם בכל סוף שבוע שני. ולרוב עוד פה ושם. נוסעים לשם לרוב באופניים של אבא, עושים בו צחוקים על הספה של אבא, משחקים עם השמיכה של אבא, אוכלים אורז עם שעועית על השולחן של אבא, וכן, אבא יביא לך מים, מתוקה, באיזו כוס את רוצה?
בערב מתרחצים באמבטיה של אבא, משפריצים, מתלבשים, מקריאים סיפור מהספרים שאבא קנה כדי שגם לו יהיו קצת בבית, אחר כך אולי שרים איזה שיר, עוד טיפה'לה שיגועים לקינוח, ואז, בדיוק לפני השינה, אומרים ביי ביי לבית של אבא.
מתוקה, עכשיו זה הזמן לחזור הביתה, לאמא.
>> גיל קדרון הוא בין מקימי הבלוג "תשאלי את אבא"
לעמוד הפייסבוק של הבלוג