יש דברים שאסור להגיד. שפשוט לא יהיה בניסוח ובפליטה שלהם לחלל האוויר שום דבר טוב. להיפך. יהיה רע לתפארת. כשבני אדם מתאחדים, יוצרים יחד זוגיות ומשפחה, לפעמים הדברים האלה שאותם אנחנו שומרים לעצמנו הופכים לחלק מהיסודות הכי בסיסיים שעליהם בנוי הבית. החלטנו לאוורר קצת את השלדים מארון הסודות והשקרים הכי נעולים של כולנו, לתת להם לעשות סיבוב קטן לפני שהם חוזרים לחיות מאחורי סורג וברח: קבלו אותם – עשרה דברים שלא מדברים עליהם. בחיים.
אנחנו אוהבים את הילדים יותר מאשר את בן הזוג
לא שאנחנו לא אוהבים את בן הזוג, להיפך, אחרי שהגיעו הילדים המשותפים האהבה אליו אפילו גדלה, למרות שלא חשבנו שזה אפשרי. אבל כשחושבים רגע לעומק זה די ברור שאם נצטרך לעשות בחירה בין הילדים לבן הזוג, הילדים ינצחו פעם אחר פעם.
אנחנו מתאהבים מדי פעם. ולא בבן הזוג
אחרי כמה שנים טובות של זוגיות ושחיקה, תפציע בחייו של אחד מבני הזוג דמות שתרגש אותו ותגרום לו להרגיש כמו טינאייג'ר מסמיק שמצא מחדש את החשק לחיות. פנטזיות יירקמו, פלירטוטים יפלורטטו, ולרוב בכך זה יסתיים, כשבן הזוג שחטף את הקראש יבין שהוא לא באמת מעוניין לפרק את הבית, וייפרד ממושא ההתלהבות בדמיונו. בן הזוג השני לרוב כלל לא ידע שאירע משהו. וטוב שכך.
אנחנו מעדיפים לעבוד עד מאוחר מאשר לחזור הביתה
זה מפתיע גם אותנו, אבל מה שבעבר נחשב בעינינו לטרחה הגדולה ביותר – עבודה, מלשון עבדות, הוא "פינאטס" ליד שעות אחר הצהרים-ערב עם ילדים קטנים. זה לא שאנחנו לא אוהבים אותם ולא רוצים לבלות איתם בכל רגע, אבל העניין הוא שג'ננת אופרציית המקלחת-ארוחת ערב יכולה להעביר גם את גדול המנהלים על דעתו. שני ההורים יודעים שבילוי בקרב זאטוטים מתיש בהרבה מישיבה במשרד, ולכן אם זה בן הזוג השני שחוזר מאוחר, וכשהוא חוזר הוא מתיישב על הספה ומשחרר אנחה עייפה, אנחנו מוכנים באותו הרגע לזרוק לו כפכף על המצח.
אנחנו נהנים עם אחד מהילדים יותר
שני הורים, משמעותו שני מאגרי גנים שונים שמתערבבים ויוצרים ילדים שהם, פעמים רבות שונים בתכלית אחד מהשני. אנחנו מתמלאים רגשות אשמה כשהילדים שלנו מטריפים אותנו על סף איבוד דעתנו, לפעמים זה בגלל שהם בנויים בדיוק כמונו, לפעמים כי הם בנויים בדיוק כמו בן הזוג, ולפעמים סתם כי הם אישיות עצמאית מסוג שקשה לנו להסתדר איתה. זה לא שאנחנו אוהבים את אחד הילדים יותר, פשוט אחד מהם גורם לנו לרצות למרוט את השיער, והשני לא.
אנחנו מעדיפים לישון מלעשות סקס
זה לא שאנחנו לא נהנים מהסקס. אחרי שנות זוגיות ארוכות זה כבר הפך למחול מתוקתק עם כירואוגרפיה מושלמת וקו סיום ברור בו שני הצדדים יוצאים מסופקים ומרוצים במינימום זמן ומאמץ, אבל תכלס, היינו כבר בסרט הזה, ורוב הימים יוצא שאנחנו פשוט מעדיפים לשכב לישון מלשכב.
המשפחה שלנו יותר טובה מהמשפחה של בן הזוג
בדרך כלל זה קורה כשמגיעים הילדים – פתאום אנחנו מתחילים להוריד מהבוידעם את האלבומים המשפחתיים, את הזכרונות ואת הדרכים שבהן חינכו אותנו. אפילו אם לא תכננו להיות כמו ההורים שלנו, סביר שכשהפכנו להורים, מצאנו את עצמנו פתאום מזכירים אותם מאוד, ומתעקשים לגדל את ילדינו בדיוק כמו שגידלו אותנו, ולא, חלילה וחס, כמו שגידלו את בן הזוג. ופה מתחיל האקשן האמיתי, שאם לא נשמור אותו לעצמנו, עתיד האימפריה בסכנה.
בן הזוג שלנו הוא הורה לא משהו
אנחנו לא באמת יודעים איזה מין הורה יהיה בן הזוג כשאנחנו צועדים יחד אל החופה, ומשחררים ברומנטיות קלילה הצהרות כמו: "הוא יהיה אבא מדהים", או "היא תהיה אמא מושלמת". דיבורים לחוד ומעשים לחוד. רובנו לא נודה בזה בפומבי, גם לא תחת איומים, אבל מה לעשות שכמה פעמים ביום המחשבה שבן הזוג הוא הורה די בינוני מנקרת לנו בראש?
אנחנו מדמיינים מה יהיה אם נתגרש
למרות שלבן הזוג תמיד נגיד שזו פשוט לא אופציה, ושהמחשבה מעולם לא חלפה לנו בראש, רובנו יושבים ומתכננים מפעם לפעם, לרוב בעיתות משבר ומיאוס, מה יהיה אילו נפרק את החבילה ונצא לנו לדרך חדשה ועצמאית, מלאה בדייטים סוערים וסקסיים, חיי חברה פרועים ואוטונומיה מוחלטת מול הילדים. ואז המציאות מתחילה ללחוש לנו באוזן כל מיני עניינים כלכליים ופרקטיים, הפחד תופס אותנו בבטן, והפנטזיה מסתיימת. עד הפעם הבאה.