את הברכה שבירכה מארי נחמיאס בטקס הדלקת המשואות של יום העצמאות ה-71 למדינת ישראל אי אפשר לשכוח. מדליקת המשואה בת ה-93, שהייתה אם ל-52 ילדי אומנה, ריגשה מדינה שלמה והרטיטה את הלבבות. אך לא רבים יודעים כי מארי נחמיאס, "ממו", כפי שמכנים אותה אוהביה, היא גם ניצולת שואה, שחוותה על בשרה את אימת הכיבוש הנאצי בארץ הולדתה תוניס.
מארי הייתה רק בת 16 כשנכנסו הגרמנים לתוניס הבירה, העיר בה התגוררה משפחתה. בת למשפחת סוחרים אמידה, ילדה יחידה להוריה אחרי שלושה אחים בוגרים. לאביה, שלום סבח ז"ל, היו מספר עסקים בעיר ועד כניסתם הגרמנים לעיר הם חיו חיי רווחה וביטחון.
כניסתם של הגרמנים לעיר הייתה מלווה בהפגזות כבדות. החיים בעיר נגדעו באחת והשמועות על גורלם המר של יהודי אירופה לא עצרו בגבולות, הפחד היה גדול, הסכנה הייתה מוחשית והורגשה בכל פינה.
חנה ושלום סבח, הוריה של מארי, החליטו כי השעה הקשה מצריכה החלטות מהירות. איש לא ידע מה ילד יום, אי הודאות הייתה גדולה והם היו חרדים מהמחשבה כי משהו יקרה להם וביתם הצעירה תיוותר לבדה בעולם בלי אף אחד שידאג לה. מארי התבשרה כי בקרוב תינשא בשידוך לאברהם נחמיאס (אלבר).
ליל החינה המסורתית של מארי ואלבר נקבע לסוף חודש מרץ 1943. השמועה כי הגרמנים החלו לעשות סיורים בשכונות היהודיות ולרשום את מקום מושבן של המשפחות היהודיות הדירה שינה מעיניהם. שלום, שהבין מיד לאן נושבות הרוחות, הצטייד בחומצת מלח. תחושת הבטן שלו בישרה לו רעות.
דפיקות בדלת בשתיים לפנות בוקר
"באמצע החינה נשמעו נקישות חזקות בדלת. אבא שלי מיד הבין במי מדובר", נזכרת מארי. "הוא סימן לאחי הגדול שיביא את חומצת המלח ויחביא אותה במקום קרוב. אל הבית נכנסו מספר חיילים גרמניים מלווים במוסלמים מקומיים. אמא שלי נבהלה, בקושי הצליחה לדבר וסימנה לאבא שייתן להם כל מה שהם רוצים, רק שלא ייגעו בכלה".
החיילים הגרמניים נכנסו לבית, אכלו ושתו, ולקראת הסוף, מבוסמים ושבעים, אפילו פצחו בריקודים. בסוף הערב, לאחר שסוף סוף עזבו את הבית, הצליח שלום לשמוע כי יש להם תכנית לחזור שוב בלילה ולקחת את הכלה.
"אבא שלי נעל את הדלת ומיהר אליי. הוא אמר לי שאם אני שומעת מישהו נוקש בדלת בלילה, אני חייבת לרוץ לעבר מסתור הכביסה שהיה על הגג. הוא ביקש שאמשוך אחריי את הסולם ואנעל את הפתח. משם אמר לי שאהיה חייבת לקפוץ מעל הגגות, לספור חמישה גגות ואז בגג החמישי לרדת. זה היה הבית של הדודה שלי. אבא שלי השביע אותי שלא נפתח את הדלת לאיש עד שהוא עצמו יבוא לקחת אותי".
בשעה שתיים לפנות בוקר נשמעו הלמות בדלת הבית. אותה חבורת גרמנים שישבה עד לפני כמה שעות בביתם, אכלה ושתתה, היכתה עכשיו בגרזנים על הדלת, צעקות "הביאו את הכלה", נשמעו בכל עבר.
"אבא שלי צרח 'מארי, עכשיו' ואני זינקתי מהמיטה ורצתי לעבר הגג. בינתיים הוא עלה לשכנים ולקח איתו את חומצת המלח. הוא צעק להם מלמעלה 'מה אתם רוצים?' וברגע שהם הסתכלו למעלה הוא שפך עליהם את החומצה, הם צרחו וברחו. עליתי על הגג, הסתכלתי על הגגות ולא ידעתי מה לעשות. הרווח בין גג לגג היה גדול כל כך, הייתי חייבת לקפוץ מעליו ואם הייתי מפספסת השם ישמור. הייתי מבוהלת, משותקת, אבל הבנתי שאם אני רוצה להציל את חיי אין לי ברירה אלא לקפוץ עכשיו", מארי מספרת.
מארי קפצה מגג לגג, ברכיה דיממו מהחבטות בבטון הגגות הקשה. הפציעה הזאת בברכיה תמשיך ותלווה אותה כל ימי חייה. היא מספרת שבאותם רגעים היא לא ראתה כלום, לא הרגישה כאב, היא הבינה שזה או להיות או לחדול.
מארי הצליחה להגיע לגג החמישי. היא מיהרה לרדת והתחבאה בבית דודתה. ברכיה בערו, כל גופה כאב, אך היא הייתה שלמה. היא הבינה כי ניצלה.
הסיפור שלא סופר
מזלה הטוב של מארי לא שפר על שש כלות אחרות, שהיו אמורות להינשא באותו הערב.
שבע כלות עמדו להיכנס לחופתן ואת כולן תפסו הגרמנים, אנסו ורצחו אותן, חוץ מאחת. לחיים היו תכניות אחרות עבור מארי, שהייתה הכלה היחידה שניצלה מאותו ליל זוועות.
סיפורה של מארי הוא רק סיפור אחד מסיפוריהם של אלפי מיהודי צפון אפריקה, שפיסת חלקם בשואה במשך שנים לא דוברה. אלפים מהם מצאו את מותם במחנות, סבלו רעב, פרעות ומעשי רצח תחת הכיבוש הנאצי.
לחיים אכן היו תכניות גדולות עבור מארי. זמן לא רב אחרי שקמה מדינת ישראל עלו מארי, בעלה אלבר וארבעת ילדיהם לארץ. הם עברו את התלאות שעברו רבים מהעולים החדשים שהגיעו למדינה הצעירה, שוכנו במעברות ובסופו של דבר התיישבו בעפולה, שם התרחבה המשפחה ושם גידלו את שמונת ילדיהם.
לאחר שבנה שאול ז"ל נפצע פציעה אנושה במלחמת יום הכיפורים, נדרה מארי נדר ליד מיטתו כי אם יבריא ויעמוד שוב על רגליו היא תיקח על עצמה כל מצווה שתינתן לה עד יום מותה. המצווה הזו לא איחרה לבוא. שאול הבריא ובתהליך השיקום שלו כנכה צה"ל החל לעבוד במחלקת הרווחה של עיריית עפולה - והוא עצמו היה מי שהביא לאמו את ילדת האומנה הראשונה, תינוקת שהושארה במשרדו. מאז אותו יום ובמשך 22 שנים קיבלה אליה מארי לא פחות מ-52 ילדי אומנה, חלקם סבלו ממומים קשים ומחלות קשות - חלקם מתו בזרועותיה, וחלקם הגיעו אליה אחרי שעברו מסכת התעללויות. לכולם העניקה אהבה וחום, טיפול מסור ותקווה לחיים חדשים.
סיפורה מעורר ההשראה של מארי נחמיאס יצא לאור בקרוב בספר חדש המגולל את סיפורה של האישה המיוחדת הזאת, שהכירה את הפחד והכאב מקרוב, קרוב מדי, אך לא נתנה להם להשפיע על ליבה הפתוח, על החמלה והאהבה לכל אדם ואדם.
בימים אלה הולחנה הברכה שבירכה מארי בטקס הדלקת המשואות על ידי הזמר והמלחין עובדיה חממה והזמרת ליאת יצחקי, המבטאת את מהותה ואישיותה הנדירה, מתוך מטרה להפיץ את ערכיה, לקרב בין הלבבות, להגביר אהבה, חמלה ונתינה בעולם כולו.