כשנדב נולד, אשתי ואני קבענו לעצמנו מספר חוקי ברזל לגבי חינוכו, כאלו שלא נפר גם אם חיינו יהיו תלויים בכך – לא מרגילים אותו להירדם על הידיים, לא נענים לכל גחמה שלו ברגע שהוא בוכה, ולא מראים לו טלוויזיה עד גיל מאוחר יחסית (אני התעקשתי על 16 לפחות, היא על גיל חצי שנה. בסוף סיכמנו על גיל שנה, פלוס מינוס).
טלוויזיה? לא אצלי בבית
בכלל, היחס שלי לטלוויזיה השתנה לא מעט במשך השנים – אם בבחרותי היה מדובר בכלי העיקרי להעברת הזמן הפנוי, המכשיר שבצוק העיתים החברתי שימש כחברי הטוב ביותר, הרי שבשנים האחרונות מדובר מבחינתי באם כל חטאת, השטן הגדול מאמריקה (או מסין, במקרה של המקלט שלי), המכשיר שמכשיר את הלבבות לקבל בהכנעה את תכתיבי השלטון והתאגידים הגדולים, או בקיצור – כל אותם רעיונות שבאופן קצת אירוני הוכנסו לראשי בעת לימודיי בחוג לתקשורת.
כך, מצויד בתובנות כדוגמת "המדיום הוא המסר", החלטתי מזמן כי בני לא ישחית את זמנו ואת עיניו על בהייה במסך המרצד, המלא באנשים עילגים שמרוויחים הרבה כסף ובתוכן שיווקי המאיים לשטוף לך את המוח משל היית חניך בקייטנת הג'יהאד בעזה.
"אצלי בבית", קבעתי עוד טרם הלידה בטון תקיף אך רגיש, "קוראים את 'פאוסט' בגיל שישה חודשים, מאזינים ל'וריאציות גולדברג' בגיל שמונה חודשים וצופים ב'האזרח קיין' בגיל עשרה חודשים. כל אותו ממבו ג'מבו ילדותי, שכביכול מפתח את המוח של הילד אך בדיעבד רק מתפיח את כיסיהם של היוצרים תאבי הבצע, לא יתקרב בכלל לעיניים של בני".
בחודשים הראשונים הכל עבד בהתאם לתוכניות. אשתי ואני מצאנו מגוון דרכים להעסיק את נדב – מהקראת שירי ילדים קלאסיים ועד משחקים המתאימים לגילו. הבעיה התחילה בערך בגיל שישה חודשים. פתאום, כמעט משום מקום ודי במפגיע, הילד התחיל לפתח אישיות, להתבכיין כשדברים לא היו לפי רוחו, ובאופן כללי ללמוד מאבא שלו איך לעלות על העצבים. שיא הרטינה הגיע כשהיה צריך לשבת יותר מחמש דקות בטרמפולינה – לרוב זה היה כרוך בהתפתלויות, בכי היסטרי והורים שלא יודעים איך להרגיע את הילד מחד, אך "לשמור על הסמכות ההורית" מאידך, כפי שמרבים להתרות בנו בשנים האחרונות (בעיקר המחנכים בטלוויזיה, אלא מה?).
גדלנו על "פרפר נחמד", ויצאנו בסדר
עד שיום אחד לא יכולנו יותר. שנינו היינו מרוטי עצבים, עייפים עד לשד עצמותינו, תשושים עד אפיסת כוחות. את מערכת חוקי הברזל שלנו היינו מוכנים למכור בנזיד עדשים, או סתם תמורת כמה רגעים של שקט. ואז הדלקנו טלוויזיה על אחד מערוצי הפעוטות. השקט שהשתרר לא היה מבייש את מעמד מתן התורה בהר סיני. כמו באותו אירוע מכונן, גם כאן "ציפור לא צייץ, עוף לא פרח, שור לא געה". לעזאזל, הדממה הייתה כה רועמת שאפשר היה לשמוע את נפיחות היתושים. והכי חשוב – היא נמשכה כחצי שעה, נצח במונחי זמן הורות.
חשבנו שמדובר היה בנפילה חד-פעמית מצידנו, וכי שנית מצדה לא תיפול (אם אני כבר משתמש במוטיבים מקראיים או היסטוריים, אז עד הסוף). לא נדרשו יותר משעות ספורות כדי להעמיד אותנו על טעותנו ותמימותנו. שעת ההשכבה הגיעה, אך נדב סירב להירדם במיטה. מאחר שכבר ראינו כי טוב, שכנענו את עצמנו כי עוד קצת טלוויזיה תעשה חסד עם כולנו. פרק וחצי של "פרפר נחמד" אחר כך (תודה לאל על הטלוויזיה החינוכית ועל מכשיר ההקלטה הדיגיטלי), והילדון ישן שנת ישרים על הספה, בוודאי חולם על דודו זר ותוהה מה לעזאזל משמעות השם נולי.
כמובן שנדרשנו למידה לא מבוטלת של רציונאליזציה כדי להתאים את פילוסופיית החינוך שלנו למצב החדש. הרי גדלנו על "פרפר נחמד", ויצאנו די בסדר מבחינה שכלית. בלעדי התוכנית הזו לא היה סיכוי שנזכור את חודשי השנה העברית או יודעים בעל פה המון שירי ילדים. עם תוצר הלוואי – פוביה מפני פינגווינים שהתפתחה בעקבות החשיפה לדמותו של פינגי – אפשר בהחלט לחיות. מסיבה זו החלטנו: נדב יראה רק את תוכניות העבר האיכותיות, אלו שהתנהלו בקצב איטי ורגוע הרבה יותר מכל התוכניות העכשוויות והצעקניות.
נולי, אין כמוך
הבעיה היא שספקטרום התוכניות החל אט אט להתרחב, וכלל גם מיני סרטונים מצוירים הזויים יותר או פחות בערוץ הופ (שיש לקרוא לו ערוץ hope, על שם התקווה שהוא מציע לכל ההורים שעצביהם כבר מחשבים להתמוטט), שנדמה כי נרקחו במוחו הקודח של סטלן בן 21 שלקח שאכטה אחת יותר מדי בטרם ניגש לעבודתו. אבל כל עוד נדב בהה בשקט בטלוויזיה, מחלנו על האידיאולוגיה שלנו ועל רגשות האשם.
בסופו של דבר, אני חושב שהצלחנו להגיע לעמק השווה – אחרי הארוחות אנחנו מושיבים אותו לחצי שעה מול אחת התוכניות לפעוטות שהשכלנו להקליט מבעוד מועד, ובשאר הזמן אנו עושים כל שביכולתנו כדי לשעשע את נדב בכוחות עצמנו. עם זאת, זה מנחם לדעת שכשכוחותינו תשים, דודו זר, נולי ומיני דמויות מצוירות נמצאים שם כדי להרגיע אותו – ואותנו. צפייה מהנה.