מה משותף לחרדי, מתנחלת, חברת כנסת ממרצ ועיתונאית? כולם עלו למטוס אחד אל גבול אוקראינה-מולדובה סמוך לעיר קישינב. המטרה: לראות את הזוועות, לראות את התמונות ולנסות לעזור במסגרת משלחת החילוץ וההצלה של ארגון "איחוד הצלה".
"בשבילי זו תחושה מדהימה, אני מרגיש שאני עושה דברים שיחקקו לעד בספרי ההיסטוריה", יחיאל גורפיין, בן 25 מירושלים, פעיל וצלם בארגון איחוד הצלה. "אני כל הזמן מסתובב במחנות פליטים, מוודא שאנשים עולים לטיסה; אני עוזר לזקנים, מגיע במקומם לשגרירות עם כל הניירת ודואג שאנשי השגרירות יגיעו כי קשה להם ללכת".
קשה לתאר את המאמצים שמשקיעים האנשים שמגיעים לאזור הגבול. גורפיין מספר על ילד בן 10, שהשאיר את הוריו ואת אחיו מאחור, וחצה את אוקראינה לבד.
"אמא שלו לא רצתה לעזוב את המשפחה, ואבא שלו ואחיו לא יכולים לצאת כי הם צריכים להישאר ולהילחם. כשהוא הגיע, הוא סיפר שההורים שלו אמרו לו שאם הוא חזק שילך לבד. הוא נסע שלושה אוטובוסים בתוך אוקראינה לבד, עבר את הגבול לבד, עלה על האוטובוס לקישינב לבד ואמר שיש לו אחות בישראל בת 21. עוד אמר שהוא רוצה להגיע לאחותו בישראל. דאגנו לכל האישורים ובאותו ערב הוא כבר הגיע לישראל. הוא נמצא בירושלים. קיבלנו הודעה שהוא מחכה לראות אותנו כשנחזור בחזרה לישראל. אני לא יכול לדמיין איך זה לעשות את זה לבד".
חברת הכנסת מיכל רוזין (מרצ), בחרה לבלות חג פורים בסיוע לפליטים. לדבריה, היא לא יכלה להישאר אדישה למול המראות, ורצתה לראות אותם מקרוב. "האוקראינים מזכירים לי את הישראלים בנחישות שלהם", היא אומרת רגע לפני הנסיעה. "סבתא מוציאה ילדים וחוזרת חזרה להילחם לצד בעלה ובנה. לצד הזוועות רואים פה תופעות מרגשות שאנחנו רואים בבית, במקרי אסונות, ומלחמות. הישראלים המתנדבים זה החוזק שלנו. אנחנו במצבי חירום יודעים להיות ביחד, דתיים וחילונים".
חבר פרלמנט יהודי נשא אותו הגב
כשלושה מיליון אוקראינים נמלטו מביתם, על פי דיווחי האו"ם. רובם מעדיפים להמשיך מערבה אל גרמניה, אבל למעלה מעשרת אלפים איש עשו את דרכם לישראל. קטרינה חוה פאבלישיה, בת 33, היא אחת כזו. היא יצאה לפני עשרה ימים מניקולאייב, דרך אודסה, לאחר שהתחבאה במרתף במשך שבוע.
הטנקים שעטו ברחובות העיר ורעש הפיצוצים הבהיר לפאבלישיה שהיא חייבת לצאת לדרך. בסיוע ארגון יהודי הצליחה היא נסעה בשלושה אוטובוסים כדי להגיע לגבול. שם עמדה וחיכתה במשך ארבע שעות בקור עד שהצליחה לעבור. עד אז הספיקה "לבכות את כל הדמעות שיש בעולם".
יחד איתה הגיעו שני ילדיה, בני 4 ו-8. כל רכושם מתמצה בשתי מזוודות. הם השאירו מאחור את בעלה, מנהל בית ספר יהודי, שלא מורשה לצאת מהמדינה. הוא מנסה לעזור לאנשים שרוצים לעזוב את המדינה, ופאבלישיה לא יודעת מה לעשות, ובעצם איפה תעצור במסע הבריחה שלה.
הקהילה היהודית בקישינב הסבה מבנה ששימש כבית דפוס למרכז לפליטים יהודים, שמאפשר להם להתאושש מהמסע המפרך בתוך אוקראינה. מיקולה הצליח להגיע לשם הודות לעזרה שקיבל מאשתו לשעבר, אולנה. הוא חי בישראל, ואז עזב לפני מספר שנים כדי לבצע פרוצדורה רפואית מסובכת. הוא נשאר באוקראינה להמשך טיפול, ואז פרצה המלחמה. אולנה הוציאה אותי מקייב והצילה את חייו.
ההליך הרפואי הותיר את מיקולה סיעודי. שכניו עזרו לו לצאת מהבית ולהגיע לבית הכנסת, שם הייתה נקודת האיסוף הראשונה. בבית הכנסת, כך מתארים המטפלים, נשא אותו חבר פרלמנט יהודי על גבו, כדי שיצליח לעלות לאוטובוס. רוזין מרימה טלפונים לשרת הקליטה ולשרת הפנים, ומסייעת למצוא את האישורים המתאימים שיאפשרו לו לחזור לישראל. בארץ מחכה לו בת, חיילת בודדה, שצפויה להגיע לשדה התעופה לקבל את פני אביה.
מי שבודקת את מיקולה היא דניאלה מרקיזנו, רופאה המתנדבת באיחוד הצלה. מאחור נשארו בעל ושלושה ילדים. "היה לי חשוב להגיע. היה לי ברור שאני לא עוזבת אותם בשביל לשחק אלא בשביל משהו סופר חשוב בדפי ההיסטוריה ושאסור לנו אדישים. אני אומרת לעצמי שזה נכון שדניאלה לא תצליח להציל את העולם, העולם צריך תיקון גדול ממני, אבל כמו שחסידי אומות עולם הצילו והצליחו אבל כל אחד שעזרנו לו והצלחנו לעלות אותו לארץ זה עולם וזה מה שמשאיר אותו פה".
כמו מתנדבים רבים אחרים, מרקיזנו לא יכולה שלא להשוות בין הפעילות הזו למצב בשואה. "יש כאן השוואה בלתי נמנעת לשואה, יש המון קווים משיקים לכך: הדרגשים בבית הדפוס במחנה הפליטים; האנשים עזבו את הכל ואורזים ברגע; יש הפרדה במשפחה, לגברים אסור לנסוע, משפחות שלמות עוברות ברגל – נשים ילדים וסבתות. נדיר שתמצאי איזה סבא, חוצות את הגבול ונשברות וחכות לחיבוק. השקית הקרועה שיש להם זה כל מה שיש להן. זה נורא".
מרלין מונרו ליד איחוד הצלה
פעילות ההצלה בקישינב מתקיימת במבנה בית כנסת בן יותר מ-200 שנה. דוד קריספיל, משנה לסמנכ"ל מבצעים באיחוד הצלה מספר כיצד קיבל הארגון חלק קטן מבית הכנסת כדי להקים חפ"ק.
קריספיל פעיל ותיק בארגון, הצטרף כבר בשנת 2011 וכיהן במספר תפקידים משמעותיים. את הבקשה הראשונה לעזרה קיבל כבר ב-24 בפברואר. "בתשע בבוקר כבר קיבלנו בקשה ראשונית לסיוע בגלל שהם הבינו שהרבה קהילות שלמות בורחות מאוקראינה. הוצאנו משלחת לבוקרשט עם הרבה ציוד ומשם עלינו לאוטובוס, כולל מעבר גבול יבשתי, הצלחנו לעבור, התחברנו לקהילה היהודית. גם במעברי הגבול שם כבר היו אלפי פליטים. חמישה ימים לאחר שהגענו כבר הוצאנו טיסת חילוץ ראשונה ביאשי רומניה, והמטוס הגיע עם חמישים אנשי צוות וציוד. הציוד עזר לנו להקים מטבח בקהילה היהודית, צעצועים, ציוד חם והחלטנו לפעול במספר מקומות פליטים".
האוכל לפליטים מוגש במקום ששימש עד לאחרונה של פאב. כך מתנוססות זה לצד זה תמונות של מרלין מונרו ודגלים של איחוד הצלה. "הצלתי מאות אנשים אך שני מקרים מיוחדים חשובים וזכורים לי במיוחד. של תינוקות שנולדו לפונדקאית, ההורים הם ישראלים, התינוקת זכאית לעלות לארץ אבל בגלל המצב הייתה מורכבות בהכנת המסמכים. חששנו שאם יעבור הזמן בתי התינוקות יפגעו, אולי הנשים יינטשו וילכו. היה מרוץ נגד הזמן למצוא מי יכול להביא אותם ולמצוא אמבולנס שיוציא בתוך אוקראינה. אני הכנסתי צוות שלנו, גם נשים אימהות הצטרפו. המתנדבות שלנו טיפלו בתינוקות עד אשר הגיעו לשדה התעופה ושם חיכתה אחות, מיילדת, רופא עם ההורים ושם הביאו אותם לבית חולים לבדיקה בארץ".
"במקרה אחר הייתה מישהי שילדה באודסה, יהודיה, מיד לאחר הלידה, בעלה לא יכל לעזוב את אוקראינה. מצאנו רופא שהתנדב להגיע לאודסה אסף את האמא והתינוקות שם חיכה להם צוות שלנו עד לטיסה לישראל. אני חושב שאם היינו מתעכבים היה קשה יותר להציל".
כל הזמן עושים ומקבלים אפס כסף מהמדינה
לקישינב יש רב משלה, פנחס זלצמן. הוא ממשיך לחלץ יהודים מאוקראינה, אבל מדינת ישראל, מה לעשות, לא מוכנה להשתתף במאמץ.
"רוב הדברים שנעשו פה מטורפים", הוא אומר. "טסו כבר 1,500 גברים שאסור לפי החוק האוקראיני בכלל כי הם היו מחויבים להתגייס. כל הזמן אנחנו עושים ומקבלים אפס כסף מהמדינה".
הצעות למקורות מימון אחרים מגיעות כל הזמן. זלצמן מספר על הצעות תמיכה נאות מארגונים שדווקא מתנגדים למדינה, שלהן סרב מטעמים פטריוטיים. בינתיים, הוא לוקח הלוואות מבתי קזינו ומחזיק מעמד. "מולדובה היא מדינה של מזומנים", הוא מסביר.
זלצמן מתוסכל מכך שהוציא, לדבריו, שניים וחצי מיליון שקלים מחשבונותיו האישיים. "יש לי פירוט מדויק לאן הולך כסף. הגיע אוטובוס לגבול שמחלץ תינוקת. אם לא אשלם לו מזומן הוא יעשה אחורה פנה עם התינוק. העברנו פיזית בנסי ניסים העברנו אותם. 15 אלף יורו. אתמול קיבלנו 10 חולים סיעודיים. אני שילמתי עשרת אלפים יורו".
לפני כמה ימים קיבל זלצמן הצעה מאוליגרך רוסי. "אמר לי תחלץ אותי ואת הילדים שלי מדניפרו, תקבל כמה שאתה רוצה. אמרתי לו שאני רוצה שהוא יממן חילוץ לחמישים אנשים. ואני מתחבט את מי לחלץ קודם את האוליגרך או את האנשים. בסופו של דבר הגעתי איתו להסכם - אני כל יום מחלץ איש מאנשיו יחד עם אנשים שהוא שילם כדי לחלץ. 15 אנשים ואחד שלו".
בשאלה המוסרית של עזרה ליהודים ולא יהודים, זלצמן לא מתלבט. הוא עוזר לכולם. "אנחנו צריכים להיות כמו אותם בודדים רבים שפתחו ראש ועזרו ליהודים בשעה הכי קשה. אני רוצה להיות מאלו ולכן חובה להיות הומני ולקבל גם עם אנשים גם אם הם לא יהודים. קל להגיד 'לא' למי שנמצא בארץ למי שלא רואה את המראות הקשים פה על הרצפה. רק אחרי יום יומיים שהם נמצאים במיטה שלי אני בא אליהם ונותן להם דולרים ואומר 'תקשיבו אני לא יכול לארח את כולם, קחו כסף, חסר לכם אני אתן לכם יותר'. נשים חד הוריות אני נותן שבועיים. אני לא שולח אדם לרחוב, אלא אם אני מבין שהוא יכול להסתדר".
במעבר הגבול מחכים שלושה גברים לנשים בהן יוכלו לסחור. פליטות הן טרף קל מדי. ביחד עם מיכל רוזין אנחנו מנסות לגרש אותם, אבל הם נחושים להישאר במקום.
אני מחלקת לאישה סוכריה על מקל. היא פונה אלי באוקראינית, אבל אני לא מבינה. לפתע היא פורצת בבכי. אני אומרת לה באנגלית: "יהיה טוב". חצי שקר, חצי אמת. היא מחבקת אותי.