איך נכנסים להריון בשנת אבל על הבן?

לחשתי לו באוזן "אני אוהב אותך", ו"בוא נשחק בסוני עוד פעם אחת אחרונה" אבל כבר חמישה ימים שהוא במקום לגמרי אחר. ליטפתי את כפות רגליו הקטנות בנקודה שכל כך אהב, אבל הוא לא חייך כמו תמיד, ואני לא ממש הייתי מוכן להיפרד אז שלפתי את הנייד וצילמתי עוד כמה תמונות, ככה שיהיה, אולי ציפי צודקת ובעוד כמה שנים ארצה שוב להיזכר.

נפרדנו ממנו בידיעה שניפגש שוב מחר בבוקר בבית העלמין ועמדנו שנינו, היא ואני, מחוץ למחלקה, מנסים להבין איזו רכבת משא עברה עלינו בחמשת הימים האחרונים. היא לא אמרה כלום ובמשך דקות עמדנו מחובקים בלי לומר מילה, כאילו אומרת לי אם כבר שנינו נופלים, אז עדיף כבר ליפול ביחד.
"אני רוצה עוד ילד" אמרתי לה אחרי כמה רגעים.
"על מה אתה מדבר בכלל?" היא שאלה מופתעת.

האמת, חמש שנים אחרי, אין לי מושג מה עבר לי בראש. מה באמת לעזאזל קשור עוד ילד עכשיו? מחר יש לוויה ואיך נעבור בכלל את הלילה הזה, ויש עוד שבעה ושלושים, ומי בכלל רוצה משהו עכשיו, איך אפשר בכלל לרצות משהו עכשיו?

"אני אוטוטו בן ארבעים ואני לא נהיה צעיר מיום ליום" עניתי. "עוד חודש תרצי?" שאלתי.
"לא יודעת" היא ענתה.
"ועוד שנה? ועוד שנתיים? חמש?". היא לא ענתה.
אולי המילים "אומץ", "ביצים עם ציפוי טיטניום" או אפילו "דביל" הכי מתאימות כאן, כי איך אפשר בנקודה כל כך נמוכה לחשוב על משהו אחר. אבל אני ידעתי, ידעתי באותה נקודת זמן איפה אני רוצה להיות בעוד חמש שנים, ידעתי לא רק מה אני רוצה, ידעתי מה אני צריך. וזו לא חוכמה גדולה לבוא אחרי חמש שנים ולהגיד לעצמי "ואללה, זה היה רעיון טוב!".

החוכמה האמיתית היא לבחור בזמן אמת את אותה נקודה בזמן עתיד ולהגיד לעצמך "לשם אני רוצה להגיע" ולהתחיל לסלול את הדרך-לא-דרך בתוך הג'ונגל הסבוך של החיים עם מצ'טה חדה לעבר היעד הלא נודע תוך הקשבה רגישה למצפן הפנימי.

***
השנים חלפו והיום הנס הזה כבר בן ארבע. הוא בא כהרגלו באחד הערבים וביקש "אבא, תקרא לי את בייגלה". באמצע הסיפור הוא עצר לרגע ושאל "אבא, איפה עומר?". נשמתי נעצרה, לא ידעתי מה לענות לו אבל הוא לא חיכה לתשובה. "עומר לא פה, עומר אצל סבתא שלו והוא כבר לא יחזור".

עוד על הסיפור המרגש ועמוס ההשראה של מיקי ארגמן על אובדן, אופטימיות והרבה אושר - היכנסו לקופסה 2.0

לטור הקודם של מיקי