אישה עושה בדיקת הריון (צילום: istockphoto)
"לא מרגישה יצר אמהי" | צילום: istockphoto

אני מתבוננת במילים – "אנחנו, ללא ילדים" – ויודעת שהן נוגעות באופן המזוקק ביותר בלב לבה של התמיהה – כיצד זה ייתכן? איזו סיבה יכולה להיות לכך שנשים וגברים יבחרו מדעת ומרצון חופשי בחיים שילדים אינם חלק מהם?

למה צריך בכלל להסביר חוסר רצון בילדים?

כשם שרבות הסיבות לבחירה בהורות, כך גם רבות ומגוונות הסיבות לבחירה באלהורות. כשארגנתי את החומר שתיעדתי בראיונות וציטטתי מהטקסטים בפורום, מצאתי שיש שני הסברים מרכזיים לבחירה באלהורות: ההסבר הראשון הוא ידיעה ברורה, המנוסחת במונחים של "טבע אישי", ולפיה לא קיים צורך, רצון, יצר או דחף להיות הורים. כשם שהורים רבים אומרים שהם פשוט הרגישו בתוך תוכם את הכמיהה לילד, כך יש אנשים המספרים שלבם אמר להם את ההפך.

כיוון שהנורמה היא להוליד ילדים, תשובתם של הורים כי הם פשוט רצו בכך אינה מובילה להרמת גבה והיא נתפסת כטבעית וכמובנת מאליה. אולם אני טוענת שההיגיון הטבעי הזה תקף באותה מידה גם עבור מי שבחר בחירה שונה מהנורמה.
במובן זה, הצורך לספק מענה מנומק שיניח את הדעת בנוגע לבחירה באלהורות נוצר לעתים אך ורק כתגובה לשאלות ולקשיים שמערימה החברה כשהיא נתקלת בבחירה לא שגרתית.

ההסבר השני לבחירה באלהורות מורכב מסיבות הקשורות לאותן משמעויות שילדים מסמלים; בין השאר, בשל הרצון להימנע מהמחיר הכרוך בהורות, וכן בשל הרצון להמשיך ליהנות מהיתרונות שבחיים ללא ילדים. דבריהן הבאים של מנהלות הפורום ממחישים את שני ההסברים – היעדר רצון פנימי מצד אחד, ונימוקים רציונליים מצד שני:

גאטו נגרו (מנהלת הפורום)
"זה שאין לי את הצורך שיש לאנשים אחרים, להביא ילדים משלי, מסייע לי לדבוק בהחלטה הרציונלית שלי שלא להביא ילדים.
"אני מניחה שאילו היה לי הרצון הזה להביא ילדים לעולם, הייתי נכנסת לדילמה קשה: האם להביא ילדים לעולם בעקבות הרצון, למרות הסיבות הרציונליות נגד? או לוותר על הבאת ילדים לעולם, תוך ויתור קשה על משהו שאני רוצה (במקרה ההיפותטי הזה), ולדבוק בנימוקים הרציונליים. אני לא יודעת איזה חלק היה מנצח במקרה הנ"ל.
"לסיכום, אין לי סלידה או הרגשת דחייה מעצם הרעיון של הבאת ילדים לעולם וגידול ילדים. פשוט אין לי את הרצון להביא ילדים לעולם. אבל הבחירה שלי לא נשענת רק על חוסר הרצון, אלא גם על נימוקים רציונליים. השילוב ביניהם הוא זה שהכריע את הכף, כי נראה לי שכל אחד מהם בנפרד לא היה מביא אותי (אישית) להחלטה להימנע מלהוליד.

efroch99 (מנהלת הפורום)
דיברנו פה הרבה פעמים על כך שההחלטה אצל רובנו היא בראש ובראשונה שאלה רגשית. הבסיס של ההחלטה הוא לא בסיבות רציונליות, אלא בשאלה הפשוטה – האם בא לי או לא.

"מגיל חמש ידעתי שאני לא רוצה להיות אמא"

כאמור, הטיעון הבסיסי ביותר בבחירה בחיים ללא ילדים הוא אי קיומו של צורך:

Istar (כותבת בפורום)
"הרבה פעמים ניסיתי לתת סיבות, עד שהבנתי שזה לא נחוץ. מגיל חמש בערך – הייתה ידיעה פנימית ברורה, צלולה ואמיתית של 'לא לעשות ילדים'.
"בגלל כל האשמה הכרוכה בידיעה כזו מבפנים, עקב מסרי החברה מבחוץ, היה גם אצלי צורך עז לתרץ ולהסביר ולתת לעצמי ולאחרים סיבות. האמת היא שאין סיבות חיצוניות אצלי, ולא צריכות להיות.
זו ידיעה פנימית עצומה, חזקה, מושרשת – בדיוק כמו הידיעה שכדי לחיות צריך לאכול, לישון – עבורי זה עניין של הישרדות טבעית, ידיעה מבפנים מה נכון לי במאה אחוז, ללא שום עוררין.
הדבר היחידי שערער והפחיד היה תחושת האשמה, המוסר, האיום החברתי והמסרים הדתיים/חברתיים בנושא.
מהן הסיבות שלי? כל הסיבות שבעולם ואף לא אחת מהן – פשוט, כי ככה אני.

דבורית שרגל (עיתונאית לשעבר והבלוגרית Velvet Underground)
"מאז ומתמיד, ליתר דיוק מגיל שש, אני יודעת שאני לא רוצה ילדים. אני זוכרת בבהירות שאין שנייה לה את הרגע הזה, בו הכריזה תלמידת כיתה א' שהייתי בפני הוריי ההמומים וכמה מהאורחים שלהם: 'אני לא אהיה אמא'. "כששואלים אותי למה אני לא רוצה ילדים, אני קודם כול עונה 'למה כן?' כי כעיקרון אני לא מרגישה שום צורך, אפילו לא לשנייה, אפילו לא לרגע, אפילו לא כשאני אוחזת באהבה בתינוקות בני יומם של חברים שלי, או מדברת (בשמחה, יש לציין) עם ילדיהם הגדולים יותר, אין בי שום תשוקה שגם לי יהיה 'אחד כזה'".

שָרי, בת 37 (מרואיינת)
"אני יכולה להעיד על עצמי, שבלי קשר לזוגיות שלנו – מעולם לא משך אותי הנושא הזה. אני לא יכולה להגיד חלילה דבר קשה כמו 'אני שונאת ילדים'. פשוט מדברים על יצר אמהי – ואני לא מרגישה אותו. אף פעם לא קינן בי היצר הזה מאז שאני זוכרת את עצמי. מה שמפתיע הוא שאנשים אמרו לי שעם הזמן זה יגיע, ואמרתי 'אוקיי, אולי הם צודקים'. אני בת 37, כמה זמן?
"למדתי לא להגיד אף פעם 'לא יכול להיות, לא יהיה', אבל נכון להיום, לא השתנה אצלי שום דבר. כל פעם אני אומרת לעצמי 'נעים לי, טוב לי, לא חסר לי'. לא חסר לי ואין לי רצון וצורך".

ליאור רותם (כותבת בפורום)
"מעולם לא רציתי ילדים משל עצמי, תמיד ידעתי שהורות לא תהיה חלק מהמסע שלי בחיים. בלי חיבוטים, בלי ספקות, בלי מחשבות, בלי טיפולים, בלי חרטות, בלי כלום. זה אולי יישמע מוזר, אבל זה ככה מאז שאני זוכרת את עצמי. זה בא ממקום מאוד נקי. זה לגמרי נון אישיוּ בחיים שלי. זה לא החלטה, לא בחירה, לא אידיאולוגיה. רק מין ידיעה שקטה ונינוחה שכזו".

בדיקת הריון (צילום: jrsower, Istock)
שני פסים על המקל זה משמח? תלוי את מי שואלים | צילום: jrsower, Istock
תמר, בת 31 (מרואיינת)
"ברור שלפעמים מגיע משהו בחיים ואתה מוותר לטובתו, אבל אתה צריך שתרצה מספיק את הדבר שאתה מוותר לטובתו, ואין לי רצון. זה בעצם ויתור ע-נ-ק עם תמורה שהיא לא אטרקטיבית בעיניי. בשבילי זה קצת כמו לשאול – "למה את לא מכניסה פיל הביתה?" או למה אני לא לומדת משהו שבכלל לא מדבר אליי וייקח לי 4 שעות כל יום. אם לא היו שואלים את זה, אז לא הייתי צריכה לענות על זה, פשוט הייתי חיה את החיים שלי. אין לזה הכרח בחיים שלי".

"אין טבע טבעי, הכל תלוי תרבות"

נוח אולי להתייחס אל הדוברות שצוטטו כאל סוטות המעידות אך ורק על חריגותן שלהן, אלא שהתייחסות כזו מחמיצה את עוצמתה של הנורמה החברתית הרלוונטית ונופלת למלכודת שלפיה קיומם של יצר הורי בכלל ויצר אמהי בפרט הוא מובן מאליו.

המונחים "יצר הורי", ובייחוד "יצר אמהי", מרמזים על כך שכל בני האנוש, ובעיקר נשים, רוצים להוליד ילדים או שיש להם דחף אינסטינקטיבי של רבייה, דחף בעל ערך הישרדותי, הן ברמה האישית והן ברמת המין האנושי. עוד עולה מן המונחים הללו שהיריון מבטא נורמליות במיטבה ושגידול ילדים הוא התפקיד הנעלה והבסיסי ביותר של האדם. התפיסה שלפיה כל אדם אמור לרצות להוליד ילדים ולגדלם נתפסת כדרך הטבע, ומכאן שלא ניתן לכאורה לסרב לדרך זו.

כשמדובר על לחץ חברתי ועל השפעה סביבתית, יש חשיבות גם למושג תרבות, ולפיכך יש להתבונן במתח שקיים בינו לבין מושג הטבע.201 האנתרופולוגית הבריטית מרי דגלס (Douglas), שעסקה במתח זה, טענה כי הטבע מוכר ומתווך לנו באמצעות סמלים ושפה, שהם תוצר של המחשבה – ומכאן שהם היפוך של הטבע עצמו. במילים אחרות, "טבע" הוא מושג המיוצר נקודתית ובתוך תרבות מסוימת, כך שמבחינתנו אין בעצם טבע שהוא טבעי, טבע שידה של התרבות לא נגעה בו, היינו טבע שהתרבות פסחה עליו.

קביעות אלה, שלפיהן טבע הוא תלוי תרבות, מאפשרות לנו לבחון מחדש מושגים שנתפסים כטבעיים, דוגמת היריון ולידה. נושאי פריון ורבייה נתונים להשפעה תרבותית מסיבית, אשר הולכת וגוברת בהן גם התערבות טכנולוגית, שהיא לעצמה חלק מהתרבות האנושית. אמצעי מניעה, שאיבת ביציות, שיבוט, הפריות מלאכותיות ופונדקאות – כל אלה מעידים כי בניגוד לטענתו של פרויד, ביולוגיה אינה עניין של גורל, ועל כן עלינו להסב את תשומת הלב לאותן הבניות תרבותיות שבמסגרתן מעוצב שיח הרבייה.

אורנה דונת היא דוקטורנטית בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באונ' תל אביב

פורסם לראשונה באמהות אובדות