באחת הקריקטורות הפופולריות של התקופה מתלונן אדם על כך שהקורונה תכף נגמרת, והוא עוד לא סיים לכתוב ספר. מדובר בתחושת החמצה מוכרת, במיוחד להורים שבינינו, שמצאו את עצמם מותשים אל מול האין הגדול: אין מסגרות, אין עבודה, אין סוף לבישולים. אך בעוד שאצל רוב האנשים נראה שכשהקורונות משתוללות המוזות שותקות, אצל שני הררי התרחש משהו אחר: בניגוד לקריקטורה היא דווקא כן הצליחה להשלים ספר, ועוד כזה שמספק רגע של צחוק משחרר לילדים ואפילו להוריהם.

הררי, 43, בעלת בלוג הלייפסטייל לילדים ואימהות בננהמאמא, היא כותבת ומעצבת טקסטיל וגם אם לשלושה. הקורונה תפסה אותה, כמו את כולנו, בלי מטפלת לתינוק או בית ספר לילדים, וכשבעלה המוזיקאי עובד מהבית. ובכל זאת, כנגד כל הסיכויים ובין הטיפול בילדים לטיפול בבית, היא הצליחה לגרד פה ושם קצת זמן לכתוב.



"זו היתה, ועדיין, תקופה אינטנסיבית ועמוסה מאוד, אבל מבחינתי גם ממקדת מאוד", היא מספרת, "מכיוון שאין אפשרות לעשות שום דבר מלבד להיות בבית. אין התלבטויות לאן ללכת או את מי לפגוש ומה ללבוש ומה לקנות או לא. מה שנשאר זה לעשות אך ורק את מה שחייבים או את מה שרוצים ממש. לי, בתור אחת שתמיד מתקשה לבחור כשעומדות בפניה הרבה אופציות, זה ממש הפך את החיים להרבה יותר פשוטים". 

כשהמגיפה החלה הייתה שני באמצע העבודה על אוסף שירי ילדים על חיות. "בעקבות שיחה עם חברה שזרקה רעיון לכתוב שיר על נגיף קורונה, החלטתי לנסות. זו גם חיה. אמנם פצפונת, אבל חיה", היא נזכרת. "יצא שיר חמוד שהעליתי לפייסבוק. התגובות היו טובות, אנשים כתבו לי שהם הקריאו לילדים את השיר והיה צחוק גדול, והחלטתי להמשיך.

"צַיְּרִי לִי קוֹרוֹנָה" הַיֶּלֶד בִּקֵּש/
אֲנִי עֲיֵפָה אֲבָל הוּא מִתְעַקֵּש./
הָלַךְ וְחָזַר עִם נְיָר וּצְבָעִים/
שָׁאַלְתִּי: "אָז מָה הַגָּוֶן הַמַּתְאִים?/
אוּלַי הוּא כָּחֹל וְאוּלַי צְהַבְהָב?"/
"צַיְּרִי לִי קוֹרוֹנָה כַּזֹּאת שֶׁאֹהַב".

"וככה, ממש בלי לתכנן, פתאום מצאתי את עצמי כותבת מדי יום שיר על החיים החדשים והמוזרים שלנו. זה פחות עניין של מוזה, אלא יותר צורך ואולי אפילו הכרח לעשות משהו שיפעיל את המוח ולא רק את מדיח הכלים. בשבילי זו היתה גם דרך לנסות להתמודד עם הבלבול הגדול, חוסר האונים, החששות וגם הדברים המצחיקים שהמציאות הכתיבה". 

לפעמים לא ברור אם השירים השנונים והישירים ב"ציירי לי קורונה - שירים מתקופה נוראית ויפה" פונים לילדים או להורים; הררי מצהירה שהיא פונה לשני הקהלים גם יחד. ״נראה לי שאת רוב השירים ילדים יוכלו לקרוא בעצמם ולהבין בעצמם, ואת חלקם הם יבינו בעזרת ההורים. לחריזה והמשקל, לדעתי, יש יכולת להפוך את הקריאה למהנה וקולחת ואפילו אטרקטיבית. קיבלתי הרבה תגובות שבעיקר הביעו הזדהות. אני יודעת על אנשים שהקריאו מדי יום את השיר שפורסם לילדים שלהם. זה היה כל כך מעודד ומדרבן להמשיך, שבאיזשהו שלב כבר התחלתי להרגיש מחויבת, בקטע לגמרי טוב". 

מפתיע לגלות שזו הפעם הראשונה שהררי מפרסמת את שיריה, והתגובות הנלהבות משמחות אותה. למרות זאת, הקורא המשמעותי ביותר נותר בנה האמצעי. "הוא שימש כקבוצת ביקורת של איש אחד. כל ערב הקראתי לו את השיר שאני עומדת לפרסם למחרת", היא מספרת. "הוא גם תרם רעיונות וביקש שירים בנושאים ספציפיים. גם הבת הגדולה שלי קיבלה לקריאה מוקדמת כל שיר ותרמה הערות. הקטן עוד קטן מדי ולא מבין כלום מהחיים שלו". 

בקרוב יהפוך אוסף השירים לספר, שבינתיים כבר מוצע למכירה ברשת. מיטב המוחות התקבצו על מנת לתת לו חיים: עריכה של שרון קנטור, איורים של דקל חברוני, עיצוב של קובי פרנקו וסרטון מלבב בו קוראת רונה קינן בקול מתנגן את שיר הא'-ב' החדש של התקופה.

בקרוב, כך מקווים הנוגעים בדבר, אפשר יהיה להדפיס, להפיץ ולמכור. "אני מקווה מאד שהשירים יגיעו לכמה שיותר אנשים, קטנים וגדולים", היא מסכמת, "ושהוא ישמש להם מעין מזכרת מהתקופה הפסיכית הזאת. תוכניות רציניות לעתיד אני לא עושה, אין טעם. כמעט בכל פעם שתיכננתי משהו לגבי העתיד, בסוף התחרטתי ועשיתי בדיוק את ההיפך".