זהו סיפור שמתחיל בפחד גדול, היסטריה מוחלטת והבנה שעל החיים שלנו לפעמים צריך להילחם, אבל בשביל זה צריך אומץ, והרבה אומץ. כשמסתכלים על קרין אהרון מהצד אי אפשר לנחש דבר ממה שעבר עליה, היא יפה, מאושרת, חייכנית. בדף הפייסבוק שלה אפשר לראות את התמונות מפסטיבל מחול מזרחי שהתקיים באילת בחודש שעבר, קרין רוקדת ריקודי בטן, לאחרונה יצא לאור ספר חדש שכתבה "גנים טובים", והמכירות בינתיים מעולות. שום דבר לא מסגיר את הטלטלה שעברה בגיל 28, הטלטלה ששינתה את החיים שלה.
"אמא שלי חלתה בסרטן. זה תפס את המשפחה בהפתעה גמורה. היא התגוררה תקופה באוסטרליה והגיעה לביקור של שבועיים בארץ ובמהלך השהות כאן גילינו שהיא חולה. ברגע שעלתה האפשרות שזה גנטי מיד ידעתי שאם לה יש את הגן אז גם לי יהיה. לא יודעת למה אבל זה היה לי ברור מיד. כשהתוצאה שלה יצאה חיובית, ניגשתי להיבדק. בדיוק ביום ההולדת ה-29 שלי קיבלתי את שיחת הטלפון מהמרפאה.
המשמעות המידית עבור מי שנושאת את המוטציה הגנטית היא סיכוי של 90% לחלות בסרטן השד ו-50% סיכוי לחלות בסרטן השחלה. יש גם סיכון מוגבר לחלות בסרטן הלבלב, סרטן המעי הגס, סרטן העור וגברים עלולים לחלות גם בסרטן הערמונית. "מה עושים? איך עוברים תקופה כזו?"
"זה הלם מוחלט והפתרון האמתי היחיד שהרפואה הציעה לי הוא כריתה של השדיים ועם סיום הילודה גם של השחלות והחצוצרות, כי לסרטן השחלות אין גילוי מוקדם. הרגשתי כאילו קיבלתי גזר דין מוות. אין מילים לתאר את התקופה הזו. עברתי שנה קשה מאוד. אפשר לומר שממש נכנסתי לדיכאון. בכיתי הרבה, בעיקר בלילות. הרגשתי אשמה שאולי העברתי לילדים שלי את הגן הדפוק הזה ורק ניסיתי לחשוב איך אני מעבירה את השנים המעטות שעוד נותרו לי. הכול היה דרמטי מאד עבורי. מה שהוציא אותי בסופו של דבר מהדיכאון הייתה ההחלטה לצאת מהמיטה ולהקים את העסק שלי להדרכת הורים."
נוצר בעצם מצב שבו את לא חולה אבל ממתינה בכל רגע לבשורה איומה.
"זה כל האבסורד כאן. בעיני כל הסובבים אותי לא השתנה כלום. לא חליתי, לא קרה לי כלום אבל אצלי הכול היה אחרת. הרגשתי מאד בודדה בתוך התהליך הזה. כבר לא הרגשתי כמו ה"בריאים" אבל מהצד השני גם לא הרגשתי שיש לגיטימציה לקושי שלי – הרי לא חליתי בסרטן ואני בריאה לגמרי. יש משהו שונה בלהתמודד עם סרטן לבין להתמודד עם נשאות, שהמשמעות היא בעצם להמתין לסרטן. מכיוון שזה משהו מאד אישי ומשפחתי אז אנשים לא נוטים לחלוק את המידע הגנטי הזה. לכן קשה מאד לפגוש אנשים שנמצאים במצב דומה כי זה משהו שכולם מסתירים. הרגשתי שחייב להיות מענה כלשהו למי שמגלה יום בהיר אחד שיש לו את הגן הזה."
כשאת מגלה שאת נושאת את הגן, מה עובר לך בעצם בראש?
הדבר הראשון שעבר לי בראש זה שאני עומדת למות בתוך עשר שנים. במקרה שלי גילאי השלושים הם התקופה המסוכנת, במיוחד סביב הריונות והנקה. היה לי ברור שאני לא אגיע לגיל 40 ושאני לא אזכה לגדל את הילדים שלי. המחשבה השנייה הייתה לגבי הילדים שלי – מה יהיה הגורל שלהם. הרגשתי אשמה שהצבתי אותם בסכנה כזו. אחר כך חשבתי על אמא שלי. מה היא תחשוב ואיך היא תרגיש כשהיא תדע שהיא העבירה לי את הגן. זו הייתה שיחה שמאד חששתי ממנה כי היא בדיוק הייתה אחרי סבב טיפולים וניסתה לחזור לחיים נורמליים.
איך מנהלים שיחה כזו?
"אמא שלי הייתה הדבר הכי חשוב לי בחיים. היינו משוחחות כל יום עשרים פעם בטלפון. אם היה צריך לתרום כליה עבורה, הייתי עושה הכול, מצידי לתת את החיים שלי בשביל שהיא תחייה. השיחה הזו הייתה שיחה מאד קשה. אמא שלי ידעה שאני נמצאת במרפאה לקבלת התשובה, היא התקשרה אלי. אמרתי לה שהתשובה חיובית. היא בכתה. כדי שתרגיש טוב עם עצמה בחרתי לשקר לה, אמרתי לה שזה טוב, שבזכותה אני יודעת ושהחיים שלי ניצלו. לא משנה שאחר כך במבט לאחור אני יודעת שזה לא היה שקר. היא לא יכלה לקבל את זה. 'נתתי לך בירושה מחלה מסוכנת' היא המשיכה לבכות. אמרתי לה שהיא גם נתנה לי בירושה הרבה דברים אחרים טובים. לאחר השיחה הזו ניסיתי שלא לדבר איתה יותר מידי על הנושא הזה. ראיתי שזה אוכל אותה מבפנים."
כמה זמן עובר עד שמקבלים תשובה ואיך מעבירים את הזמן עד קבלת התשובה?
באותה תקופה זמן ההמתנה היה כחודשיים. חודשיים ארוכים מאד. בשנים האחרונות יש זמן המתנה של מספר שבועות, בערך חודש, עד שמקבלים תשובה. בתקופת ההמתנה ניסיתי בעיקר להדחיק את הנושא. לא רציתי לחשוב "מה יקרה אם". הייתי בדיוק בחופשת לידה עם הבת האמצעית שלי, ועם ילד בן שנתיים בבית. לא היה לי הרבה זמן לעצמי בכל מקרה באותה תקופה. כל יום בדקתי את תיבת הדואר וקיוויתי לקבל מכתב שאומר שהתשובה שלילית, אבל הוא לא הגיע.
לבצע כריתה מלאה זו החלטה מאד קשה. מה עבר לך בראש באותם רגעים?
כשהמצב של אמא שלי הדרדר וגילינו שהמחלה חזרה כגרורה בראש ובהמשך בחוט השדרה הבנתי שאני לא מוכנה שהילדים שלי יעברו את זה איתי. בשיחה האחרונה שהיתה לי עם אמא הספקתי לספר לה שהחלטתי מי ינתח אותי אבל את התאריך לניתוח קיבלתי בשבעה. זו היתה החלטה קשה כי באמת מדובר באובדן של איבר בריא. אני לא מכירה עוד מקרים ברפואה המודרנית בהם כורתים איברים בריאים, בטח לא איברים כל כך חשובים ומשמעותיים לדימוי העצמי. לכן זה נחשב משהו מעשה קיצוני ואנשים שלא בקיאים בו לא מבינים בכלל איך אפשר לקבל כזו החלטה. אבל כשמנגד עומדים 90% סיכוי לחלות אז פתאום זה לא נשמע כל כך מטורף.
מתי קבלת את ההחלטה לכתוב ספר על מה שעברת?
"אחרי שעברתי את הניתוח הבנתי שלא יכול להיות שנושא כל כך משמעותי לא נידון בכלל בספרות, בקולנוע או בטלוויזיה. הצעתי לחברה שכתבה כמה ספרים לכתוב עלי ספר אבל היא לא הסכימה והתעקשה שאני זו שאכתוב אותו. לא חשבתי שאהיה מסוגלת לזה אבל סדנת הכתיבה שעברתי נתנה לי את האמונה בעצמי וביכולת שלי להצליח. זה היה הנושא הראשון שרציתי לכתוב עליו. זה ממש בער בי אבל עברו הרבה שנים עד שיכולתי להיות מסוגלת לפתוח מחדש את הפצע."
לא חששת שאנשים ישמעו מה נושא הספר ולא ירצו לקרוא אותו? את מרגישה שיש פחד לאנשים לקרוא ולשמוע על הנושא?
"לא פחדתי. ידעתי שיש מספיק אנשים שימצאו בספר את הקול שלהם בפעם הראשונה. העלאת המודעות לנושא היא מבחינתי הדבר החשוב ביותר. אמא שלי נבדקה באופן קבוע ולא הזניחה את עצמה אבל כשגילו את הסרטן הוא כבר התפשט. הסיבה הייתה חוסר הידיעה. אם היו יודעים שהיא הייתה נשאית, היא הייתה מבצעת כריתת שחלות וסביר להניח שלא הייתה חולה בכלל. כשהיא גילתה שבת הדודה שלה מצד האב נושאת את הגן היא פנתה לרופא משפחה שאמר לה שכיוון שזה מהצד של האבא אין לה סיבה להיבדק. לצערי יש עדיין מקרים שנשים מקבלות תשובות מטעות מגורמי מקצוע, מה שעלול לסכן את חייהן. צריך אומץ לא רק בשביל לכתוב על זה אלא גם אומץ לקרוא על זה. יש נשים שמפחדות לעשות ממוגרפיה רק כי הן פוחדות שיגלו משהו. אולי אם יהיה להן אומץ לקרוא הן יבינו שהמחיר של הגילוי המאוחר הוא לא משהו שהן רוצות לשלם ושעדיף לעשות משהו מאשר לשבת ולחכות שיקרה משהו רע עוד יותר."
איך מתחילים לכתוב ספר שמבוסס על חוויות אישיות? האם יש התלבטות מה לכתוב ומה אולי אישי מידי?
התחלתי קודם כול להוריד את כל מה שנראה לי רלוונטי פחות לסיפור. ניסיתי להתמקד כי קרו עוד הרבה דברים לא פשוטים בשנים האלו, גם לי באופן אישי וגם לנו כמשפחה. בחרתי בדברים החשובים ביותר וגם את מה שהשארתי ניסיתי לפשט כדי שהסיפור יהיה ברור יותר. ההתלבטויות מה להכניס לספר ומה לא, המשיכו עד הרגע שסגרנו את הגרסה הסופית של הספר. היו הרבה רגעים לא פשוטים בשנים האלה, היו הרבה רגעים אינטימיים שלא הכנסתי לספר מתוך רצון לשמור על הפרטיות של בני משפחתי. בסופו של דבר המשפחה של "שירלי" היא המשפחה שלי והיה לי חשוב קודם כול לשמור על היחסים איתם. כשהתחלתי לעבוד על הספר ביקשתי מבן זוגי את אישורו. הרבה שיחות שלנו נכנסו לספר כמו שהן והיה לי חשוב שהוא יסכים לחשיפה הזו. זה בכל זאת לא פשוט שאשתך כותבת ספר על כריתת השדיים שלה. למזלי הוא הבין את החשיבות של הספר והסכים מיד.
מה היה החלק שהכי התקשית לכתוב עליו בספר?
החלק הכי קשה לכתיבה היה הפרק בו נפרדתי מאמא שלי. זה החזיר אותי אחורה ובכיתי כאילו אני שם ליד המיטה שלה ונפרדת ממנה שוב. כשכתבתי על כך הרגשתי שאני באמת עוברת תהליך כלשהו של ריפוי והשלמה עם הפרידה ממנה. מישהי כתבה לי שבעקבות הספר היא עברה תהליך של ניקוי נפשי, שהיא הוציאה את כל מה שהיה כלוא בתוכה. ככה הרגשתי כשכתבתי. הוצאתי הכול ויכולתי להמשיך הלאה. במהלך הכתיבה נזכרתי בכל מיני סיטואציות שעברנו כמשפחה, דברים שכבר שכחתי שקרו, והכול צף ועלה מחדש.
איך מצליחים לשלב הומור בספר על נושא כל כך רציני?
אני חושבת שבאופן עקרוני זו הגישה שלי לחיים – לצחוק מכל מה שרק אפשר. לפעמים קצת ציניות והומור שחור הופכים את המצב לנסבל יותר. אנחנו כמשפחה תמיד נעזרנו בהומור כדי להתמודד עם מצבים קשים וזה המשיך גם במשפחה שהקמתי. החיים מלאים באתגרים אבל ההומור עוזר להסתכל על הדברים קצת אחרת ולהקל על הרגעים הקשים. היה לי חשוב שהספר יהיה קליל ושאנשים ייהנו לקרוא אותו אף על פי שהוא על נושא לא ממש מצחיק.
מה התכניות שלך לעתיד?
אני מאד אשמח להמשיך ולהרצות על הסיפור שלי כמה שיותר, כדי לעלות את המודעות לנושא ולגרום ליותר אנשים להיבדק. אני גם שואפת להמשיך בכתיבה ומקווה שבמהלך השנה הקרובה יצא לאור הספר השני שכתבתי. הפעם על נושא אחר לגמרי.