וידויה האישי של עיינה גולן חודיר שפורסם אתמול ב-mako, בו היא מספרת כי יום אחד סטרה באופן חד פעמי לבנה בן הארבע, עורר תגובות רבות. לא מעט מהן היו תגובות מזדהות של הורים שציינו כי גם הם עשו זאת במקרה בודד וחריג ולא הפסיקו לחוש רגשות אשמה על כך. ואכן, ישנם רגעים רבים בהם ניסיונות החינוך של ילדינו מכניסים אותנו לתוך סיר לחץ שעלול להוביל לחוסר אונים ולאיבוד שליטה רגעי. גם אם זה לא נגמר בצורה כזו מצב כזה עלול לגרום לנו ההורים לצעוק או פשוט לאבד עשתונות – דבר שכלל לא תורם לחינוך. איך נדע להתמודד עם מצבים כאלה בקור רוח מבלי שנאבד שליטה?
"הדבר הכי בסיסי שאפשר לעשות, זה פשוט לזכור לקחת 'פסק זמן'", אומר חיים עמית, פסיכולוג חינוכי ומטפל משפחתי מוסמך. "הכוונה היא להתרחק פיזית מהילד, או לספור בלב עד שנרגעים. למצוא כל דרך להתנתק מהסיטואציה משום שבאותו רגע ההורה בסערת רגשות מאד גדולה. אנחנו לא מדברים על מצב שמכה היא ביטוי לתפיסה חינוכית חלילה אלא תוצר של חוסר אונים. חוסר האונים הוא כנראה תוצאה של עייפות, תשישות, מבוכה או שהילד פגע בנקודה מאוד רגישה אצלנו. במצב כזה של חוסר אונים אנחנו יכולים לאבד שליטה, ועלולים במקרים קיצוניים להגיב בצורה כזו ולכן צריך להתנתק מהסיטואציה. אם נצליח לעשות זאת, אז אנחנו מפעילים יותר שיקול דעת וחשיבה".
לספור עד עשר
לדברי אילנה שניר, יועצת משפחתית וחינוכית ומחברת הספר 'משפחה במחשבה תחילה', כדי להימנע מלהגיע למצבים כאלו מלכתחילה, עלינו לחשוב מראש על נקודות חיכוך עם הילד שיכולות להביא אותו ואותנו לתסכול רב. "כדאי לנסות ולצפות מצבים בהם הילד יכול לעצבן אותנו, ולהימנע ממאבקי כח בהם פעמים רבות הוא יוצא מנצח", היא אומרת. "אין טעם לחנך את הילד בפרהסיה, למשל, בעיקר כשאנחנו יודעים את התסריט מראש. מעבר לכך, על ההורה להציג לילד את האופציה היחידה העומדת בפניו - האופציה שההורה החליט עליה, ולהכין את עצמו לסקנדלים אפשריים. אל תפחדו להתעלם מהמחאה של הילד, היא תעבור כשיראה שהוא אינו יוצר עניין מיוחד. אם בכל זאת הוא ממשיך בעקשנותו ובהתנהגות המוחצנת שלו, אני מציעה לספור עד עשר, לגרש מהראש את כל המחשבות שלי כהורה: 'איזה בושות הוא עושה לי, איך הוא מעז להתנהג בצורה לא הולמת מחוץ לבית', ובמקומן לחשוב לרגע איזה מסר אני רוצה להעביר לו. ברגע שהמסר ברור לכם ואתם מצליחים 'לנקות' את עצמכם מהמחשבות הללו, קל יותר לחנך אותו ולקבוע את האופציה היחידה העומדת בפניו".
גם אם כל זה לא עזר ואתם בכל זאת מרגישים שאתם צריכים להפגין עמדת כח מול ילדיכם יש דרך לעשות זאת. "אנחנו יודעים שכאשר אנחנו אוחזים את הילד שלנו ביד מאוד חזק הוא פעמים רבות הוא יגיב במכות. כדי למנוע זאת ניתן להוסיף מילות אזהרה לפני כן: 'תשמע, עכשיו אני אחזיק אותך מאוד חזק, כי אני חייב לקחת אותך. אתה עלול להרביץ לי. אני לא ארשה לך לעשות את זה'. כל המילים האלו מכניסות את ההורה למסלול של שליטה", אומר עמית. מנגד, הוא מוסיף כי הימנעות מהבעת עמדה תקיפה יכולה לפעמים לגרום להתפרצות לא רצויה של אלימות. "השתדלו לא להגיע למצב של 'הבלגת יתר'. כלומר, כשהורה מרבה לאיים, לא רוצה להעניש את הילד ולא רוצה לפגוע בו. כשעושים את זה בצורה רבה מדי הילד מגביר את התוקפנות שלו, ומה שיותר גרוע זה שההורה מגביר כך את התסכול שלו והמרירות שלו, ולכן יגיע יותר מהר למצב של התפרצות זעם. מסיבה זו צריך להציב גבולות בזמן ובצורה ברורה ונחושה".
קושי אישי של ההורה
אם כבר קרה אירוע מסוג זה, עמית טוען כי עדיין אפשר להוציא משהו חיובי ממנו. "אם זה כבר קרה, אז מה שאפשר לעשות לאחר המקרה הוא לדבר עם הילד, לא חשוב באיזה גיל הוא. להתנצל ולהבהיר לו שההתנהגות האלימה בה נהגתם היא דבר לא ראוי ושאתם מאוד לא מרוצים ממנה. זו נקודה חשובה כי הילד עלול לתפוס אותה כדרך נכונה להתמודד עם תסכולים וכעסים, ואנחנו לא רוצים שזה יקרה וצריך להבהיר לו את זה. מצד שני, לא להרגיש אשמים ולא לבטל את הצבת הגבולות, ולהסביר לילד בדיוק מה הייתה ההתנהגות הלא ראויה שלו שבגללה ההורה נקט בדרך הלא רצויה שהוא נקט".
>> לעמוד הפייסבוק "להיות הורים טובים" עשיתם לייק?