כשבתה של הסופרת ושדרנית הרדיו הבריטית הפופולרית בריוני גורדון היתה בת שבועיים, היא לקחה אותה לפאב, וחזרה איתה שיכורה. מי שהיתה מומחית מדופלמת להתמודדות עם מצוקות נפש, לחמה בתקשורת על מנת לצאת מארון הבושה, ואפילו ראיינה את הנסיך הארי בנושא, שמרה בעצמה סוד מביש משלה: התמודדות נסתרת עם אלכוהוליזם. בספר חדש היא פותחת הכל, ומספרת, במערך יחסי הציבור שלו, את האמת לאמיתה: כשהיתה תחת השפעת האלכוהוליזם, שמה את המשקה לפני הכל. כן, גם לפני הילדים.
"לא היה לי חלב בשדיים אחרי הלידה ולא התנגדתי כשיועצת ההנקה הציעה שאעבור לתמ״ל. המשמעות היתה ברורה: אוכל להמשיך לשתות, והייתי זקוקה למשקה. הייתי צריכה להירגע, לזכור מי אני," מספרת בריוני לדיילי מייל בפתיחות רבה. "כן, הייתי עכשיו אמא, אבל אני גם בריוני. הבעיה היתה שבריוני של אז היתה אישה בת 32 עם יצר להרס עצמי שקיוותה שההריון יעשה עבורה את מה שסבב שלם של גמילה לא הצליח.
הייתי תמימה והנחתי שהאמהות תרפא אותי מהנטייה לרצות אלכוהול ולפעמים סמים, מעל כל דבר אחר. מגיל 14, אז שתיתי לראשונה, זה היה עבורי שיקוי פלא שריפא הכל. בעיקר את המחשבות הטורדניות והדיכאוניות, שהופיעו מילדות, תוצאה של הפרעה אובססיבית טורדנית. ברגע ששתיתי הרגשתי כפי שהנחתי שכל האחרים חשים תמיד: רגועה, שמחה, שלווה. בלי הכובד של החיים. ובלי משקה, הכובד חזר אלי מיד. טיפלתי בעצמי בעזרת אלכוהול. מבחינתי לא הייתי אלכוהוליסטית. היה לי חוק: לא שותים לפני שבע בערב או לפני שבתי אידי ישנה. החוק הזה הוכיח שאני לא מכורה לאלכוהול."
בריוני האמינה, היא מספרת, שהתינוקת תרפא אותה מכל דרכיה ההוללות, כמי שבעבר היתה נערת מסיבות עם טור פרוע בעיתון, אבל כמובן שזה לא מה שקרה. "הייתי בהכחשה מוחלטת, אבל חיי נשלטו בידי אלכוהול," היא אומרת. "חשבתי עליו בבוקר ובלילה. בארבע או חמש השנים הראשונות של חיי בתי, לפעמים פשוט נעלמתי עם חברים ללילה שלם, והתעוררתי בשברי בקבוקים ואפר של סיגריות, מעולפת על הספה. מבעלי הייתי מסתירה, עם מי הייתי, איפה הייתי. הייתי מתעוררת, לוקחת כדור שינה וישנה עוד. התביישתי בעצמי נורא.
החלק האירוני הוא שבתקופה הזו איכשהו בניתי לעצמי מוניטין של מומחית בבריאות הנפש. כתבתי ארבעה ספרים בנושא, חלקם היו רבי מכר, תחזקתי פודקאסט פופולרי בשם ׳עולם משוגע׳, בו אפילו ראיינתי את הנסיך הארי על התמודדויות הנפש שלו, ולמרות שעל ה-OCD שלי יכולתי לדבר בחופשיות, על האלכוהול לא. בעלי היה סבלני באופן קיצוני, וטיפל בי במסירות. רציתי להפסיק, להפחית, הייתי אומרת: לעולם לא שוב, אבל חזרתי לאותו המקום."
בגיל 37, לפני שלוש שנים, הגיעה בריוני לתחתית. כשבעלה בנסיעת עבודה, היתה אמורה היא לקחת את בתה בת הארבע לפסטיבל סופרים בו היתה צפויה להופיע, אלא שאז הגיעה הצעה נוצצת יותר: חברה עם אלכוהול שהגיעה לביתה. הנסיעה נדחתה לבוקר, הילדה הושכבה במיטה, והחברה הופיעה, עם חברה נוספת, שהתקשרה לסוחר סמים. אחרי ליל הסמים והשתיה, כשבתה ישנה במיטה, הבינה הסופרת, שאם לא תעצור עכשיו, תהיה טרגדיה איומה."
"הפכתי למפלצת בתוך המשפחה של עצמי," היא אומרת. לא הגיע לי להיות חלק מהמשפחה הזאת. מה עשיתי לאידי? היא היתה צעירה אבל לא טיפשה, והיא ספגה את המצב לתוך תוכה. ההיעלמויות שלי, העצבנות, כמה זמן יקח עד שכל זה ישפיע עליה באופן בלתי הפיך? מצאתי את עצמי שוב בקיץ, בתוכנית גמילה שעולה 35 אלף שקלים. לא היה לנו כסף כזה, אבל בעלי, עיתונאי בתחום הכלכלה, הגיע למסקנה שזה יותר משתלם מאלכוהוליזם, ולקחנו הלוואה. אחוזי ההצלחה של המכון היו 40. כמו ברוב המקומות. הלכתי על זה. השנה ההיא היתה קשה, אבל התגברתי. עזבתי מסיבות מוקדם, התחלתי לאפות. עשיתי דברים שבריוני של פעם היתה מלגלגת עליהם. בתי בילתה את ארבע שנותיה הראשונות כשחקנית משנית לאלכוהוליזם שלי. היא לא היתה הדבר הכי חשוב בחיי. זה השתנה, ובזכות ההבנה הזו לא חזרתי לשתות. אני לא שותה כבר שלוש שנים. בכל בוקר אני נהנית מראש צלול, ומבשלת עם אידי ארוחת בוקר. זה נשמע לכם דבר קטן ומובן מאליו, דבר שקורה בבתים בכל העולם בכל יום, אבל עבורי מדובר בנס."