רבים מאיתנו מפנטזים על חיים בחו"ל, בטוחים ששם עובדים פחות קשה, שהמשכורות טובות יותר, שההוצאות קטנות יותר, אבל חוששים מהשינוי והנתק מהמשפחה המורחבת. לכבוד יום העצמאות ביקשנו משש משפחות ישראליות שחיות בחו"ל שיספרו איך באמת החיים שם והאם זה שווה את המחיר. רובן מרוצות מכך שהילדים לומדים שפה נוספת, מכירים תרבות חדשה ושהם זוכים לאיכות חיים גבוהה, אך הגעגועים לבית יומיומיים והלב שייך לישראל. במיוחד ביום העצמאות. חושבים שבחו"ל מוותרים על המנגל? אתם טועים. יום הולדת חוגגים גם מחוץ לבית.

משפחת גמזון, סינגפור

משפחות מחול - גמזון (צילום: תומר ושחר צלמים)
בעיקר פה חייבים לספר לילדים על המורשת הישראלית | צילום: תומר ושחר צלמים
מי אנחנו: סנדרה וראובן, הורים לטל (14) רוני (12) וגאיה (4 חודשים). במקור ממושב בארץ.

מתי עברנו ולמה? לפני כשנתיים החלטנו שאנו רוצים להעניק לבנותינו את חווית החיים בחו"ל, כולל לימוד השפה האנגלית על בוריה. שנינו זכינו לחיות בארה"ב עם משפחותינו כילדים, וחוויה זו היוותה אבן יסוד לקריירות של שנינו, במיוחד בזכות האנגלית הרהוטה שרכשנו שם. ראובן עוסק בתחום ההייטק, דבר שאפשר לנו לחפש עבורו תפקיד בחו"ל. ידענו שאנחנו רוצים לנסות לחיות בסינגפור. שמענו וקראנו עליה רבות, והיא עוררה בנו התפעלות וסקרנות רבה.

איך החיים בחו"ל? כל מה ששמענו על סינגפור התגלה לנו כטוב יותר כשהגענו. היא נקייה, רמת הפשיעה נמוכה להפליא, האנשים אדיבים וחביבים, היא מודרנית מאוד, מתחדשת ללא הרף, תמיד יש בה מה לעשות, אך היא עדיין נעימה וכיפית. אפילו מזג האוויר החם והלח שמפניו הזהירו אותנו נהדר בעינינו, ועוד יותר מוערך כעת, כשיש בבית תינוקת קטנה ולא צריך לדאוג לחמם את הבית ולהלביש במיליון בגדים חמים ומסורבלים. מה שהפתיע אותנו היה ההערכה הרבה שהסינגפורים חשים כלפי ישראל בכלל, וישראלים בפרט.

מה יש שם שאין כאן? סינגפור מהנה במיוחד בעינינו משום שבמקור הגענו מיישוב קטן. החיים בעיר שבה החנויות פתוחות שבעה ימים בשבוע, עם אינסוף אפשרויות בילוי במרחק הליכה, מוערכים מאוד ומנוצלים היטב. גם בנותינו הגדולות משוטטות בעיר בחופשיות ומשתמשות בתחבורה הציבורית הנוחה והזולה ללא חשש. החיים פה הינם חלום, רמת ותנאי המחייה פה גבוהים. לזרים פה יש בתים חלומיים ואנשים טסים לסופשבוע בתאילנד כמו שבארץ היינו נוסעים לצימר בצפון (ואפילו באותו מחיר!). החיים באופן כללי רגועים יותר.

מה הכי ישראלי בעיניכם? החבר'המניות, ההתחברות המיידית והבלתי אמצעית אחד עם השני, הערבות ההדדית ושמחת החיים. משעשע איך שכשישראלים נפגשים, הם מיד מוצאים מכר משותף.

למה הכי מתגעגעים? למשפחה, לחברים, לאוכל (יש תחרות סמויה בין הישראלים פה - מי מכין את הפיתות והחומוס הכי קרובים למקור), למזג האוויר המשתנה, לאווירת השבת והחג המיוחדת, לנופים, לפריחות, לריחות ולארץ שלנו, לטובה ולרעה. מצד אחד אנחנו שמחים להתנתק מעט ולנשום אוויר נטול מתחים ודאגות, אך מצד שני אין יום ללא ביקור באתרי בחדשות וכל ידיעה משמעותית עוברת מיד בינינו כאן.

מתכוונים לחזור? ברור שנחזור, וברור שרק ישראל היא הארץ שלנו. עובדה שמרבית הישראלים חברים בעיקר של ישראלים אחרים. בסופו של דבר אנחנו רוצים חברים שיבינו אותנו, לא רק מבחינת שפה, אלא גם מבחינה מנטלית, ושיהוו מעין משפחה שחסרה לכולם פה כל כך.

איך חוגגים עצמאות? יש לנו שלל פעילויות מיוחדות לחג הפתוחות לקהילה כולה, החל בקונצרט ולאחריו מסיבה למבוגרים, וכלה בפיקניק המוני, כי איך אפשר בלי מנגל ביום העצמאות?

מה מספרים לילדים על החג? סנדרה: "הקהילה הישראלית והיהודית פה ערה ופעילה. טקסי יום השואה ויום הזיכרון מרגשים וחשובים לנו במיוחד לאור הריחוק הפיזי. השנה הייתי אחראית על שילוב בנות המצווה בטקס יום השואה. הופתעתי לגלות כי ילדים שלא חיו שנים ארוכות בארץ לא יודעים דברים בסיסיים, למרות הלימודים בבית ובבית הספר היהודי. הלקח האישי שלי היה שאני חייבת להעלות נושאים אלו בבית, ולא לקחת כמובן מאליו שהם ידעו את ההיסטוריה והמורשת היהודית והישראלית".

משפחת שפירא, ניו יורק

משפחות מחול - שפירא (צילום: תומר ושחר צלמים)
מתגעגעים לפרדסים ולתנועות הנוער | צילום: תומר ושחר צלמים
מי אנחנו: ערן (46) ולימור (37), הורים לקורל (12), מיתר (10) וניב (7). שלושתם נולדו בניו יורק. בבעלותינו שתי מסעדות כשרות, אחת בברוקלין והשנייה בלונג איילנד. ערן במקור מקריית אונו ולימור מרמת גן. חיים כבר 15 שנה בברוקלין.

מתי עברנו ולמה? לפני 15 שנה. עסקים.

איך החיים בחו"ל? טוב לנו מאוד, לא רק בהיבט הכלכלי, אלא גם מבחינה חברתית. אנחנו כאן כבר 15 שנה וכבר רגילים.

מה יש שם שאין כאן? כאן יש שקט במובן הזה שכל אחד מתעסק בעניינים שלו ולא בדשא של השכן (אלה אם הוא גם כן ישראלי).

מה יש כאן שאין שם? הים והאוכל הכי טובים בעולם.

מה הכי ישראלי בעיניכם? לפגוש ישראלי אחר בטיול ולהתנהג כאילו אנחנו מכירים שנים.

למה אתם הכי מתגעגעים בארץ? תמיד יש את הגעגועים למשפחה. הילדים גם רוצים סבא וסבתא לידם ואת הדודים ובני הדודים בחגים, אבל זה המחיר. היינו רוצים שהילדים שלנו יחוו את הכיף שהיה לנו בילדות בארץ עם הסוסים, הפרדסים ותנועות הנוער, אבל כנראה שזה כבר לא יקרה.

מתכוונים לחזור? כרגע לא חושבים בכיוון.

איך חוגגים עצמאות? עושים על האש, אמנם בגינה ולא בפארקים, אבל זה גם אחלה.

מה אתם מספרים לילדים על החג? בבתי ספר הפרטיים בהם הם לומדים מספרים להם על יום העצמאות ועורכים שם טקסים.

משפחת בייצר, מהעיירה קוניגשטיין שליד פרנקפורט, גרמניה

משפחות מחול - בייצר (צילום: תומר ושחר צלמים)
חסר לנו החום הישראלי | צילום: תומר ושחר צלמים
מי אנחנו: ארי ועיינה, בני 33, הורים לרומי ועמית, תאומות בנות 4. במקור מאבן יהודה.

מתי עברנו ולמה? לפני 3 שנים מטעם העבודה של ארי.

איך החיים בחו"ל? טוב לנו מאוד פה, האווירה רגועה, הבנות לומדות בגן דו-שפתי (גרמני-אנגלי) ומרוויחות שפות. אנחנו לומדים להכיר תרבות חדשה, מבקרים במקומות חדשים ומכירים אנשים מעניינים. לא רע בכלל, אבל קשה עם ה"קור" הגרמני. הם אנשים לא חמים לעומת הישראלים. גם מזג אוויר לא משהו, גשום ומעונן יחסית הרבה.

למה הכי מתגעגעים? לחום הישראלי (מזג האוויר והאנשים החמים).

מה הכי ישראלי בעיניכם? החום והדאגה של האנשים.

מתכוונים לחזור? בקיץ הבא, אחרי 4 שנים בגרמניה, כי נגמר חוזה העבודה של ארי.

איך חוגגים עצמאות? בבית ביחד עם הבנות, רואים יחד את הטקס בטלוויזיה, הדלקת משואות וזיקוקים, ואחר כך מזמינים חבר'ה ישראלים מהעבודה של ארי לעל האש.

מה מספרים לילדים על החג? שזה יום ההולדת של המדינה שלנו. אנחנו מציירים יחד את הדגל ומכינים ברכה למדינת ישראל.

‎משפחת גראוברד-רייטר, הונג קונג

משפחות מחול - גראוברד-רייטר (צילום: תומר ושחר צלמים)
פרפרים בבטן כשנוחתים בארץ | צילום: תומר ושחר צלמים
מי אנחנו? יועד (35) וקארין (31), הורים למילאן (שנתיים וחצי) וריו (בן 3 חודשים). ‎כל אחד במשפחה נולד במקום אחר: יועד נולד בישראל, קארין נולדה בדרום אפריקה ועלתה לארץ בגיל 14, מילאן נולדה בסידני, אוסטרליה, וריו נולד בהונג קונג.

מתי עברנו ולמה? לאחר סיום הלימודים, בחינות לשכה ושאר מחויבויות, עזבנו את ישראל בקיץ 2005 לסידני. אביה של קארין מתגורר באוסטרליה מזה שנים ולכן הקשר לשם. יועד עבד כבנקאי השקעות במריל לינץ' וקארין עבדה כבנקאית פרטית בבנק הפועלים בסידני, אך מאז הספיקה לעשות הסבה, ללמוד לתואר בתזונה באוסטרליה ולהקים עסק מצליח של ייעוץ תזונתי וחיים בריאים. מבחינה אישית, אחרי שש שנים מרתקות באוסטרליה ועם בת קטנטונת, רצינו להיות קצת יותר קרובים לארץ, כי לטוס פעמיים בשנה מסידני זו משימה לא פשוטה, במיוחד עם ילדים. גם רצינו מאוד לחוות חיים במקום שונה לגמרי, לכן יועד ביקש לקבל רילוקשיין לאסיה. בקיץ 2011 עברנו להונג קונג ומאז אנו מתגוררים כאן.

איך החיים בחו"ל? אנחנו חושבים שהחוויות שאנו חווים, ההזדמנויות העסקיות וההזדמנות לעבוד ולהתרועע עם אנשים מכל העולם הם הסיבה העיקרית שאנחנו כרגע נמצאים בחו"ל. בהונג קונג יש קהילה בינלאומית ענפה, וקהילה יהודית וישראלית קטנה וחמה מאד. מילאן הולכת לגן יהודי עם גננת ישראלית, בשכונה בה אנו גרים יש הרבה ישראלים ויהודים, ומאחר ובאסיה כל המערביים זרים, יש משהו ייחודי בלגור כאן. אין תחושה של ניכור כי כל הזרים באותה סירה.

מה הכי ישראלי בעיניכם? כשבאים לביקור בארץ ומרגישים פרפרים בבטן למראה קו החוף של תל אביב, כשברקע מודיע הקברניט של אלעל שבעוד מספר דקות ננחת בנמל התעופה בן גוריון.

מה יש שם שאין כאן? רמת חיים מאוד גבוהה, מיסוי נמוך, עזרה עם הילדים והבית, אווירה, פתיחות וקלות לעשות עסקים, קרבה ליעדי נופש אקזוטיים באסיה, בטחון אישי רב.
מה יש כאן שאין שם? נשמה ואווירה שונה. איכות חיים טובה יותר, מזג אוויר טוב יותר, הילדים יכולים לשחק ולרוץ חופשי בחוץ, אוכל נהדר, וכמובן משפחה וחברים קרובים.

למה אתם הכי מתגעגעים? לדברים הטובים והייחודיים של הארץ, חברים, מזג האוויר הנפלא,  לאוכל ובמיוחד לפירות והירקות המדהימים של ישראל ולתחושה של בית. אנחנו כבר כמעט שבע שנים מחוץ לישראל שזוהי כברת דרך לא קטנה, אבל הבית והלב תמיד בארץ.

מתכוונים לחזור? ברור. אנו מקווים שכבר בשנים הקרובות. אנחנו רוצים להעניק לילדים עוד מספר שנים של חיים בסביבה בינלאומית ולהקנות להם שליטה בשפות זרות.

איך חוגגים עצמאות? בסוף השבוע נעשה מנגל עם חברים.

מה מספרים לילדים על החג? מילאן לומדת על החג בגן. סיפרנו לה שכשתגדל היא תחגוג יום הולדת למדינה עם פטיש וקצף, כמו שצריך.

משפחת זייף-בלטריסקי, סן פרנסיסקו

משפחות מחול - זייף-בלטריסקי (צילום: תומר ושחר צלמים)
פה הכל תמיד ירגיש זמני | צילום: תומר ושחר צלמים
מי אנחנו: חן (36) ועדי (32), הורים לבן (שנתיים וחצי).

מתי עברנו ולמה? עדי עברה לארה"ב ב-2006 ללימודי דוקטורט בפסיכולוגיה קלינית. לפני כן למדה משפטים ומנהל עסקים במרכז הבינתחומי בהרצליה וכשעשתה התמחות בבית משפט הבינה שהיא רוצה משהו אחר. הדרך המהירה ביותר לעשות הסבה הייתה בחו"ל. אחרי 10 ימים שם היא הכירה את חן ומאז הם ביחד. חן עבר לארה"ב ב-2004. במקור הוא מנתניה, הוא עבד בחברת הייטק ישראלית ועשה רילוקיישין.

איך החיים בחו"ל? עדי: "מהיום שנחתי בארה"ב רציתי רק לחזור. ככל שעבר הזמן למדתי להנות מהחיים פה ולמצוא את הדברים החיוביים, אבל זה אף פעם לא שינה את דעתי לגבי החזרה. בעלי הגיע שנתיים לפני כן והוא מאוד אוהב את החיים בסן פרנסיסקו. הכל קל ונוח, אפשר לחיות טוב בלי לחשוב על המינוס, עבודה מטורפת עד מאוחר ולחץ משפחתי מתמיד. קשה לו המחשבה שנחזור לישראל אבל הוא מבין שזה הצעד הנכון גם עבורנו וגם עבור הילד החמוד שלנו, שמפספס את כל זמן האיכות שיכל להיות לו עם המשפחה המורחבת. מה שכן, יש משהו במשפחתיות שמתהדק כשאתה מגדל ילדים בחו"ל. המשפחה הגרעינית נהפכת למשמעותית מכל עבור הילד ולמרכז התמיכה הרגשית שלו, דבר שהופך את הקשר עם ההורים למאוד מיוחד. באתי לפה ללמוד וכעת אני לקראת סוף הלימודים, ומבחינתי השגתי את מה שרציתי ואין לי מה לעשותכאן  יותר. בשורה התחתונה: היה שווה אבל מוצה, כל זכרונות הילדות הכי טובים שלי הם מסבתא שלי והמשפחה המורחבת שלי ולבן שלי אין כאלה עדיין".

מה יש שם שאין כאן? עדי: "בעלי עובד מהבית ומאז שהילד נולד הוא דמות משמעותית בחייו בדיוק כמוני. הילד שלנו זכה בשני הורים שנמצאים איתו רוב הזמן, לפחות בשנתיים הראשונות בחייו ויש לזה משמעות עצומה. עוד דבר טוב באמריקה - יש משהו בנימוס הצבוע של האמריקאים שהוא מאוד נעים, אפילו שזה סתם. בהתחלה שנאתי את זה, אבל גדלתי לזה. זה די נחמד שאתה הולך לסופר ושואלים לשלומך, אפילו שזה לא ממש מעניין אותם. בנוסף, לילד שלי יש דרכון אמריקאי שיפתח לו הרבה דלתות בעתיד ואני מאוד שמחה על כך.

מה יש כאן שאין שם? המשפחה המורחבת שיכולה לעזור לנו עם הילד. אנחנו לא יכולים לשים את הילד אצל סבתא בשישי בערב ולצאת לבלות, או לחילופין, אם אני חולה וצריכה עזרה, חוץ מבעלי אין אף אחד שיכול לעזור. יש לנו חברים מאוד טובים שהם כמו משפחה ומהם אנחנו יכולים לבקש דברים, אבל בסופו של דבר אין כמו המשפחה. בישראל אתה תמיד מרגיש בבית, ופה אף פעם לא הרגשתי את התחושה הזאת. הכל תמיד מרגיש זמני, לא משנה כמה זמן אתה פה. למרות הרבה פלוסים בלחיות כאן זה מתגמד לעומת המשפחה והחיים בישראל.

למה אנחנו הכי מתגעגעים? לאוכל הטעים שמוגש במנות בגודל נורמלי, לא כמו באמריקה, כאן הכל גדול ובומבסטי, ליום שישי בצהריים בבית קפה בתל אביב, לים.

מתכוונים לחזור? כן! עם הרבה סימני קריאה. אנחנו מתכננים חזרה בעוד כשנה, אחרי שאסיים את ההתמחות.

איך חוגגים עצמאות? יש פה קהילה מאוד גדולה של ישראלים ונחגוג יחד במסיבה.

מה מספרים לילד על החג? אנחנו שומעים שירים ישראליים, קוראים ספרים ומנסים לחגוג את כל החגים יחד עם חברים. זה נהיה מאוד חשוב, כי אתה יודע שאם לא תעשה את זה הם לא ירגישו שזה חג, אלא סתם עוד יום רגיל.

משפחת גפן, שנגחאי, סין

משפחות מחול - גפן (צילום: תומר ושחר צלמים)
מביאים את אווירת החגים לכאן | צילום: תומר ושחר צלמים
מי אנחנו? גדי (32) ולירון (31), הורים ליותם בן השנה. במקור מרמת השרון ורעננה.

מתי עברנו ולמה? לפני 5 חודשים, בעקבות עבודתו של גדי.

מה יש שם שאין כאן? יש רעננות באוויר, תרבות חדשה, שפה, ריחות, הכל חדש ושונה, כל החושים עובדים.

מה יש כאן שאין שם? בארץ יש אווירה של חגים, של ביחד, אבל למזלנו אנחנו מביאים את החגים אלינו והמשפחות מבקרות המון.

למה הכי מתגעגעים? חוץ מהמשפחה כמובן, לאווירה החמה והמחבקת, לחברים, למזג האוויר, לים. גדי מתגעגע לכדורגל עם החבר׳ה ולירון מפנטזת על אבטיח בחוף.

מה הכי ישראלי בעיניכם? לטייל בחו״ל אבל לחפש ולהיצמד לכל מה ששייך לארץ (אוכל, אנשים, מוזיקה וכו').

מתכוונים לחזור? כמובן, עוד 4-5 שנים. חשוב לנו לגדל ילדים בארץ.

מה מספרים לילדים על החג? הילד שלנו עוד קטן, אבל אנחנו עדיין שומרים בבית על הצביון הישראלי, אם זה במוזיקה, ספרים, סרטים ושירי חגים.

איך חוגגים עצמאות? יחד עם כל הקהילה היהודית והישראלית המקסימה.

>> איך נראית המשפחה הישראלית ב-2012?