בשבוע שעבר חמי, סול, הודה באשמת התעללות מינית בבתי. היא היתה פעוטה כשהמקרה קרה. הוא לא בילה ולא יבלה יום אחד בכלא. הוא לא קיבל שום עונש, והעובדה הזאת הותירה אותי בטראומה. אני לא יכולה לדבר בשמה והיא רק ילדה ולא ממש מודעת לכל ההשלכות והתוצאות. כל אלה יגיעו בעתיד.
סול נראה כמו סבא נהדר לכל הנכדים, לא רק עם בתנו, שהיא בת יחידה. אני זוכרת שאמרתי לו שהוא כל כך טבעי בזה. הוא סיפר לי שהיה מאמן הוקי של קבוצות ילדים במשך שנים, ואהב את זה מאוד. לאחרונה, ההזכרות בכל השיחות האלה איתו מענה אותי. אתמול נסעתי לביתו בגשם כבד. עצרתי מול הבית. ישבתי באוטו זמן מה ותהיתי אם אצליח לצאת. אלא שאז נפתחה דלת הגראז׳ שלהם והם נכנסו. ליז, חמותי, יצאה מהאוטו וניגשה לדבר איתי.
"למה את עוד פה? למה כל כך חשוב לך להשפיל אותו?"
השיחה התחילה בנחמדות. שאלתי אותה איך המרגש, ואיך היא עוברת את התקופה המורכבת הזאת. היא לא שאלה מה שלומי, מה שלום בנה, מה שלום נכדתה. שאלתי אותה איך היא לא עוזבת אותו. היא אמרה שהיא לא מרגישה כלפיו שנאה. ברגע הזה השיחה שינתה טון. ליז אמרה שהיא מתחרטת על כך שלא קראה למשטרה שיעצרו אותי כי אני אמא מזניחה. אני סובלת מדכאונות קשים, ויש תקופות שבהן קשה לי לצאת מהמיטה, ודווקא ליז היתה אחת מהתומכות הכי גדולות שלי בתקופות האלה. האמירה הזאת שלה הכאיבה לי עמוקות. איימתי עליה שאלך ואספר לשכנים שלהם על מה שסול עשה, אבל היא הפתיעה אותי ואמרה שהם כבר יודעים. ״אם אלך אליהם עכשיו ואגיד להם, הם ידעו?״ שאלתי כלא מאמינה, והיא התעקשה שכן, ושהכל בסדר. הבטתי בתדהמה על צעצועי הילדים הפזורים בחצר ותהיתי איך התנהלה השיחה הזאת. זה לא יכול להיות.
אחרי כמה דקות ליז יצאה אלי עם השכנה, כשהיא בוכה. השכנה הגיעה, אגרסיבית, ואמרה לי שאני צריכה להתבייש, שאני אדם נורא שמנסה להשפיל את סול. הבעל, לו שתי ילדות קטנות, התחיל לאיים ולנעוץ בי מבטים, ושאל שוב ושוב מה אני מנסה להשיג. לא ידעתי איך לענות. לא עשיתי שום דבר רע. הם אלה שניגשו אלי והתחילו לתקוף אותי אישית. נותרתי אילמת. לא האמנתי שזה קורה לי. השכנה אמרה שהיא מכירה את סול ושהוא אדם נפלא. חשבתי שהיא אומרת את זה כי היא לא יודעת שהוא הודה באשמה והורשה. כשאמרתי את זה, הם אמרו שכבר ידעו את כל המידע, ושזה דבר שיכול לקרות לכל אחד. ״כל אחד יכול שתהיה לו זיקפה ואז לבקש מהנכדה שלו ללטף לו את הפין?״ ליז התחילה לצרוח עלי בשלב הזה שלא ככה קרה המקרה, אבל זה בדיוק מה שתיאר סול למשטרה.
השכנים הלכו לעמוד לצדו של סול על הדשא, ונראה שדיברו על כמה שאני משוגעת. האשה, דב, חזרה ואמרה לי שסבא שלה פגע בה מינית במשך שלוש שנים. ״איך היית מרגישה אם אף אחד לא היה מאמין לך, כי סבא שלך כזה איש נהדר?״ שאלתי אותה. לא היתה לה תשובה. בעלה חזר, תחב את ראשו לתוך החלון ושאל: ״למה את עוד פה? למה כל כך חשוב לך להשפיל אותו?״ ברגע הזה כבר הייתי מרוסקת. איך הפדופיל הזה הפך שוב לגיבור? החלטתי לעזוב את המקום.
"היא נגעה בו רק עם האצבע כי היא לא אוהבת ריח של פין"
כשעברתי על המקרים על המשטרה גיליתי שקודם כל הם בודקים שלא היתה כל אי הבנה תמימה שהורים היסטריים נטפלים אליה. הם מוודאים שהכוונה של התוקף היתה מינית, סיפוק מיני. הורים לא תמיד יודעים את זה, ולכן קל לומר שהיתה פה אי הבנה. סול הודה במה שקרה, אבל זה לא היה המקרה היחיד. זה כמעט אף פעם לא המקרה היחיד. הבת שלי אמרה לי שזה קרה ׳אלף פעם׳. מן הסתם היא הגזימה, כי היתה קטנה, אבל זה מבטיח את העובדה שזה קרה יותר מפעם אחת ופעמיים. היא סיפרה לי ולמשטרה שזה קרה בחדר השינה שלו, במשרד שלו ובחדר השינה שלה. היא סיפרה לי שהוא היה מוציא את פין שלו ומבקש שתגע בו. היא נגעה בו רק עם האצבע כי היא לא אוהבת ריח של פין. איזה דבר מוזר לומר כשאת ילדה קטנה. במשפט סיפר סול שהיה 11 פעמים אצל פסיכולוג כי הוא לא מבין למה הוא עשה את זה. הפסיכולוג דיווח כי סול מתחרט על הכל ויורד לעומק הבעיה. החברה שלנו מאמינה, משום מה, שפושעים מורשעים נכלאים בכלא, או שלפחות הם מנודים על ידי הקהילה והמשפחה. זה לא מה שקרה אצלנו. פושעי-מין כמוהו עדיין נהנים מבני משפחה תומכים ומחברים ושכנים שיודעים מה עשו.
אני לא יודעת איך, בעזרת המון המלצות אישיות זוהרות מבני משפחה וחברים, השופט השתכנע שהוא מתחרט ואינו מזיק. אפילו טום, אחיו של בעלי אמר שהוא לא מוכן לא לסלוח לאביו, וללכת לגיהנום בגלל לב מלא שנאה. מאז ניתקנו את הקשר עם טום, שלא מפסיק להעלות פוסטים אוהבים על הוריו לפייסבוק, ועל כמה אביו אדם נפלא ואב נהדר. לטום ולאשתו יש גן ילדים בניהולם. סול מבקר שם באופן קבוע. הוא חביב על הילדים וההורים. איך שומרים על הילדים, אם כך? אין לי מושג. לצערי, במקרה של הילדה שלי, כבר מאוחר מדי.
הפוסט המקורי הופיע במספר אתרי הורות אמריקניים. המחברת ביקשה להשאר בעילום שם