לפעמים נדמה שהגורל סובל מאכזריות קיצונית, והוא משליך אותה על האנשים החיים בו. קארין, בת דודתי האהובה, התחילה את היום במחשבה שבסופו תחזור הביתה מאושרת עם אחות קטנה לבתה הבכורה סול, אבל סול ממשיכה לחכות. את הנשיקה האחרונה מאמה היא קיבלה באותו בוקר, ואני שואל את עצמי: היא תזכור את הנשיקה? את הרגע המשמעותי הזה? סביר להניח שלא, אבל אני מאמין שהיא תרגיש אותה תמיד, כי נשיקה של אמא היא חיסון נגד כאב.

השבוע מתקיים "שבוע הספר העברי". עבור רבים זהו חג לכל דבר, שהרי ספרים שולחים אותנו לעולמות אחרים, מציגים בפנינו אפשרויות, חוויות וריגושים שאינם בהכרח חלק מחיינו. וכמה אירוני, דווקא בשבוע הזה המציאות עלתה על כל דמיון עבור משפחתנו.

איזה מין סיפור לא אמין ואכזרי זה. הגיבורה שלנו, קארין, עדיין ילדה בעצמה, רק בת שלושים ואחת, בעלת עיניים טובות ולב ענק; אשת חינוך שעובדת עם ילדים, מוערכת ואהודה, צנועה ועדינה - אפילו דרך התמונות אפשר להרגיש את רוחב לבה. היא מגיעה בבוקר לבית החולים סורוקה בבאר שבע לאחר שעברה היריון תקין, ומחכה לרגע המיוחל של הלידה.

קארין ללוש ובעלה (צילום: באדיבות המשפחה)
קארין ללוש ובעלה | צילום: באדיבות המשפחה

אבל אז הכול מתנפץ, נקרע. בבת אחת האור הלבן הבוהק של החיים הופך לשחור משחור. הדופק של התינוקת יורד ואחריו גם הדופק שלה. מתחילים בזירוז לידה - לחיצות חזקות על הבטן, ופתאום החייאה. מה קשור החייאה עכשיו? הרגע היא הייתה בסדר, המשפחה צועקת מחוץ לחדר הלידה. מה זה בסדר? מצוין! איפה קארין שלנו?! אבל קארין כבר שוכבת ללא רוח חיים. אז איך יתכן שאותה בחורה שמעולם לא רצתה להיות "המרכז", הופכת לגיבורה הטרגית של הסיפור הזה ונוגעת בלבבות כה רבים?

אני לא יודע, ומשהו בי גם מסרב לדעת. זה כואב מדי.

חזרתי הערב מבאר שבע, שם חיבקתי את דודה שלי, אמה של קארין. "אני אישה טובה, לא עשיתי כלום, למה זה קרה לי?!" היא שאלה, ואף אחד לא ידע מה לענות. דברים רעים קורים גם לאנשים טובים, רציתי לומר, אבל רק ישבתי בצד והקשבתי לקולות העצובים מסביבי ולסיפורים על סול הקטנה שמבקשת שוב ושוב את אמא שלה, המגנה, העוטפת.

נכנסתי לחדר ילדותה של קארין. בכל התמונות היא חייכה, זאת אומרת, מחייכת. קארין מחובקת עם בתה, עם הוריה, עם בעלה, עם שתי אחיותיה - מאוחדות כל כך. הרצתי זיכרונות ילדות, ונזכרתי בפעם שישנתי שם, בבית ילדותה. אז, בתור ילד שגדול ממנה בשמונה שנים, לא ממש ניסיתי לדבר איתה, רק עם אחיותיה שקרובות לגילי, וגם כשכבר ניסיתי היא הייתה נבוכה מדי כדי לדבר איתי באמת. השנים חלפו ובגרנו, וגם כשהפכה לאמא עדיין הייתה עבורי ילדה: הקטנה באחיות, הביישנית, התמימה והרגישה. קרן אור של ממש. זאת הייתה עובדה מבחינתי - קארין היא ילדה... ועכשיו זה לתמיד.

התינוקת שאיתה הייתה אמורה קארין לחזור לביתה נאבקה לחיות. נכון לרגעים אלו היא עדיין מונשמת, ואת היקף הפגיעה שספגה מהטרגדיה איננו יודעים. היא תגדל במשפחה תומכת ואוהבת ללא תנאי, משפחה שממנה ינקה קארין את אופייה שוחר השלום. אבל לנשיקת אם מרפאת היא כבר לא תזכה. אם זה היה סיפור הוא היה מופרז, עצוב מדי, לא הגון – גיבורה טובת לב ואהובה על כולם שנעלמת בן-רגע, ותינוקת שמתייתמת ברגעי חייה הראשונים. אבל זה לא סיפור, זאת מציאות של אובדן שאין באמת מילים לבטאו.

רועי סלמן הוא סופר, מוזיקאי, מלחין, מבקר מוזיקה, וזמר ישראלי