זה לא היה ממש מזמן (תלוי מי סופר) אבל כל כך הרבה דברים השתנו מאז. את הקריאות ממרפסת הבית בנוסח "ילדים, תעלו הביתה!", החליפו הודעות וואטסאפ בקבוצה המשפחתית. ארוחת הצהריים הטעימה והחמה של אמא (כמובן רק מי שאמא שלו ידעה לבשל) הוחלפה בארוחות קייטרינג שמקבלים בצהרונים. את המשפט "תעשה את זה תיכף ומיד!", מחליפים דיונים משפחתיים.
המודל האמהי בישראל השתנה מאז קום המדינה לבלי היכר. עד סוף שנות ה-70 אמא הייתה מודל קצת שונה מזה שקיים היום. היא נתפסה כמי שמחליטה על הילדים, איך יראה היומיום שלהם, מה הם יעשו ואיפה זה יקרה, ולרוב ניצחה על ניהול משק הבית וגידול הילדים בלבד. משנות ה-80 וה-90 החלו יותר ויותר אמהות לצאת לעבוד, ואז החל המרוץ הבלתי נגמר שלהן: פיצול בין קריירה, מימוש והגשמה עצמית לבין ביצוע המטלות המסורתיות של ניהול הבית והילדים בשעות אחר הצהריים. לרגל יום העצמאות, פשפשנו בארכיון הלאומי ומצאנו אותן: צבריות, עולות חדשות, עירוניות או קיבוצניקיות, אמנם של פעם, אבל תמיד תמיד אמהות. ביקשנו ממיכל דליות, אמא וסבתא ומדריכת הורים בכירה שיודעת כמה דברים על אמהות, שתספר למה קצת מה היה כאן פעם.
אני קובעת!
האמהות של פעם לא התעסקו במה חושבים עליהן הילדים שלהן. הן היו נחמדות, משקיעות, מעניקות ואוהבות, אבל אם הדרך החינוכית שלהן גרמה לילדים עוגמת נפש, זה לא ייסר אותן ולא איים עליהן, והן הסתובבו עם הרבה פחות רגשות אשם. דרכן הייתה מאוד ברורה - הן אלה הקובעות. המשפט "את לא מחליטה עליי" לא נולד עדיין. הן ראו עצמן כמורות דרך, לא התלבטו ולא התבלבלו יותר מדי, ובעיקר לא ניסו לצאת נחמדות.
רבגוניות תרבותית
לאחר קום המדינה, היו אלה שנים של עליות מסיביות לארץ מכל מיני מדינות ותרבויות. כל אם הביאה עימה סממנים תרבותיים מהמקום ממנו היא הגיעה. זה בא לידי ביטוח במטעמים: קניידעלך או חריימה, גולאש או תבית. וגם בטקסיות שבה חגגו את החגים, בארוחה ובניגון של הברכות.
עוד כתבות בערוץ בית ומשפחה:
היה פה שמח: תמונות משפחתיות מקום המדינה
משפחת וולך: גלגולה של משפחה ישראלית
פענוח ציורי ילדים: איך מגלים קשיים בעצמאות?
נשים פטריוטיות
בשנים הראשונות לאחר קום המדינה, אנשים ונשים היו עדיין פטריוטים. הורגשה חדווה גדולה באוויר ברעיון ובהקמה של מדינת היהודים. את הניגונים והשירים היהודיים החליפה תרבות ישראלית שצמחה והתהוותה לנגד עיניהן. העוצמה שדבר זה נתן להן, ההתרגשות ברעיון של להיות חלק מזה היה חלק בלתי נפרד מהאמהות שלהן.
ארוחה חמה
כשהילדים היו מסיימים את הגן או בתי הספר, הם היו חוזרים הביתה לארוחת צהריים שאמא הכינה. האמהות, שרובן לא עבדו מחוץ לבית, היו כבר פנויות מניהול משק הבית, ויכלו לשבת עם הילדים ולאכול בשלווה.
לא היה קל יותר
אנשים נוטים לחשוב כי "היו זמנים קלים ונוחים יותר", אבל הם מתעלמים או שוכחים שהמצב הכלכלי והביטחוני בארץ היה הרבה יותר קשה. בשנות ה-50 הייתה כאן תקופת צנע, ובשנות ה-60 המצב הביטחוני היה מאיים: ירידות תכופות למקלטים, מלחמות. מעבר לזה, האב היה מפרנס יחיד באותם זמנים, וכלכלת המשפחה נשענה רק עליו.
אבל היה קל יותר לגדל אותם?
נראה שבעבר היה יותר קל לגדל את הילדים בגלל שההורים לא היו מבולבלים. לילדים כמעט לא היה קול משלהם. ההורים כפו עליהם את רצונם, ובכך היה להם קל יותר. ברגע שהפעילו חינוך שבסיסו הוא הרתעה ותוקפנות, ההורים זכו לשיתוף פעולה הרבה יותר מאשר היום. זו אינה הדרך הנכונה כמובן, אך אלו העובדות.
המקצוע: אמא
בעבר האימהות נתפסה כמוערכת ביותר, וכמקצוע מאוד חשוב. נכון שהרבה נשים לא הסתפקו במקצוע הזה ורצו לפרוח יותר במקומות אחרים, אבל הקודים החברתיים לא אפשרו את זה. התפקיד האימהי היה מאוד משמעותי, אחראי וחשוב.
היום, יש לגיטימציה לכל אישה לבחור את מה שגורם לה יותר אושר וסיפוק. היא יכולה להרשות לעצמה לממש את זה בדרכים שונות מאשר האימהות, בסוגים שונים של עבודות וקריירות. אך הן נתקלות הרבה פעמים בתחושה שאת התפקיד המאוד אחראי וחשוב הן לא ממלאות כשורה כי הן מרשות לעצמן לעשות דברים אחרים רק עבור עצמן.
אני אשתו של
בעבר, להיות אשתו של ואמא של היה המעמד. נכון שהיא הייתה קובעת את רוב הדברים בבית, אבל היא עדיין הייתה נתונה למרותו של הבעל. היום עבור האם להיות מה שהיא עצמה זה המקור. אנחנו נמצאים היום בתהליך של שינוי חברתי, יש את העשייה של היום אבל המהות היא התוצאות של העבר. לכן, הרבה פעמים לא מוצאים איזון. הבחירה שלנו נהיית הרבה יותר עשירה ומגוונת: מה אני רוצה להיות, או מה אני הכי אוהבת לעשות, וככל שיש יותר שפע החיים נעשים יותר קשים.
הזמנים התקצרו
הפעילויות של הילדים עם האמהות שלהן לא השתנו הרבה: אמהות עדיין משחקות עם הילדים במשחקי ילדות כמו מחבואים ותופסת, מקריאות סיפורים, מעסיקות אותם במטבח. אלא שבגלל שרובן עובדות מחוץ לבית, הזמנים שהן מבלות איתם התקצרו מאוד.
עצה של סבתא
בטרם עידן הפייסבוק, הקואצ'רים ומדריכי ההורות, כשאמא התלבטה והתחבטה או פשוט לא ידעה, היא הייתה פונה לסבתא לקבל עצה טובה. וכשסבתא לא הייתה בסביבה, אז הייתה דודה, או אחות גדולה. וכנראה, שברוב המקרים היא הייתה פונה לאינטואיציה שלה.
ילדים נהגו לעזור
בגלל שבעבר האמהות היו בטוחות בעצמן, הן הנהיגו חינוך בו הילדים לוקחים חלק פעיל במשק הבית: בניקיונות, בסידור הבית, בשמירה על האחים הקטנים, בקניות. את זה האמהות המודרניות של היום לא הצליחו להנחיל לילדים שלהם, למעט במשפחות דתיות וחרדיות. זאת בעיקר בגלל שק רגשות האשם שהן נושאות עימן ומעט הזמן שיש ברשותן לבלות עם הילדים. ילדים נולדים עם רצון לתרום ועם נטייה לעזור ואם עדיין לא מאוחר כדאי לאפשר להם לתת ולעזור.