בסוף שנת הלימודים הקודמת, קיבלה רעות לוי הודעה מבת כיתתה של איילה, בתה הבכורה בת ה-10. "הילדים וההורים יודעים שאני אימא מעורבת, לכן מרגישים נוח לתקשר איתי ישירות. באמצעות ההודעה התגלה לי כי איילה, התווכחה עם ילדה בכיתה, ובעקבות הוויכוח הן התרחקו ולא דיברו ביניהן. בגלל שאיילה נמצאת מעל הילדה השנייה בדירוג החברתי, הבנות היו לצד איילה, והילדה השנייה הרגישה מאוד בצד", אומרת רעות ומוסיפה ש"לא עניין אותי מי צדק בוויכוח. אני יודעת שהילדה שלי עם יכולות חברתיות גבוהות וחשוב לי לנתב אותה למקום חיובי, כדי שתדע לעשות מהלכים טובים עם הכוח שלה".
בכובע המקצועי שלה רעות היא מחנכת כיתות י'-י"ב בבית ספר תיכון דתי המר דרכא בבת ים, גם ילדיה לומדים בחינוך הדתי. "בגלל שאני מחנכת כבר שנים, יש לי רגישות יתרה לכל דבר שקשור לחינוך. אני נכנסת לכיתה ומיד קולטת את הילד השקט, או מזהה את המנהיג עם הכוח. ילד יכול לבוא אליי עם מבט לא תקין ואני מנסה לדובב אותו. כשהילדה מהכיתה של בתי פנתה אליי, ידעתי שאעשה הכול כדי שזה לא ימשיך. אמרתי לה שאני אטפל בזה ואף אחד לא יידע (למעט המורה)".
אז החלטת להפתיע את איילה?
"איילה לא ידעה שאני מעורבת, אבל אמרתי לה שאני הולכת להפתיע אותה בבית הספר. רציתי שהיא תראה אותי בכובע אחר ושיהיה לזה יותר אפקט. אם היא הייתה יודעת שאני עומדת לבוא, היא הייתה מתנגדת".
כעבור מספר ימים, רעות נכנסה לכיתה של איילה, והדבר הראשון שעשתה היה לכתוב על הלוח את המילה "חרם". "באותו רגע איילה הבינה הכול. העברתי להם שיעור שעוסק בתחושה של ילד מוחרם. שאלתי אותם מה הדבר הראשון שעולה להם לראש כשהם שומעים את המילה הזו, העברתי תחושות של ילד שמרגיש לא שייך לכיתה ואיך היא מלווה אותו כשהוא בא הביתה, נתתי סיטואציות חברתיות שמרגישים בהן בחוץ, הם השתתפו יפה והרגיש שהם רק חיכו לדבר על זה. ילדים רוצים שידברו איתם על הנושא הזה".
כשמפתיעים ילד, יש לצפות לתגובה מפתיעה גם מצדו. איילה הייתה יכולה לכעוס על אימה שהגיעה כך לכיתתה מבלי לברר איתה את הדברים באופן אישי, להיעלב או לבכות אך במקום כל זה היא בחרה בשיח כן ופתוח עם אימה. "דיברנו על הנושא והיה חשוב לה להגיד לי שהיא לא עשתה חרם על הילדה. הסברתי לה שכשהיא רואה סיטואציה מסוימת קורית כפי שקרה עם בת כיתתה, איך היא יכולה לשנות את הדברים עם היכולות שלה ולגרום לילד חלש להרגיש טוב".
רצון אמיתי לשנות את המצב
בתחילת ספטמבר הרוחות סערו בעקבות התאבדות בן 10 ביבנה, לכאורה בגלל חרם. רעות העלתה פוסט בפייסבוק ושיתפה על השיעור החשוב שהעבירה בכיתה של בתה. "רציתי להראות לחברים שלי מה אפשר לעשות, ולא האמנתי שיהיו כל כך הרבה שיתופים. החלטתי ליצור מערך של שיעור בסיוע יועצת חינוכית, והפצתי אותו לאלפי מורים, לשמחתי החלו להתגבש כל מיני יוזמות להפיץ את השיעור. קיבלתי הודעות מהורים שהילדים שלהם שלוש שנים מוחרמים ולא רוצים ללכת לבית ספר. זו מגיפה נוראית שמתחוללת מתחת לאפנו, לפעמים ההורים לא מעורבים ואין מי שיעזור לו. השיעור שהעברתי והמערך שיצרתי בא ממקום של רצון אמיתי לשנות את המצב".
מה לדעתך הורים יכולים לעשות על מנת למזער מקרים כאלה?
"לדבר עם הילד, ובכלל להרגיל מגיל צעיר שיח עמוק. לכל ילד יש מקום שבו הוא אוהב לדבר, לפתח שיחה של יותר משתי מילים. צריך לנהל שיח פתוח בבית ולהישאר מעורבים. הילדים שלנו עוברים הרבה דברים במהלך היום, אצלם המציאות קשה שבעתיים. ההורים צריכים להבין שהחלוקה הזו של ילדים מקובלים יותר ופחות, זה דבר שחייב להיעצר".
רעות מבהירה להורים את ההבדלים העמוקים בין המציאות אותה הם חוות למציאות שחווים הילדים. "אם אנחנו התמודדנו בילדותנו עם המצבים האלה במהלך היום ובאנו הביתה לחממה ולשקט היום זה בא איתם הביתה, פותחים נגדם קבוצות, יורדים עליהם ברשתות החברתיות, 24/7 ילדים מתמודדים עם החרמות ובריונות ברשתות, ובגלל זה יש תוצאות קטלניות. אם לילד יש קשיים חברתיים יש סדנאות חוגים שיכולים לסייע לשלב ילדים חברתית, צריך להזמין ילדים הביתה, לרשום אותם לתנועות נוער, להתנדבויות, ההורים צריכים להתערב ולסייע לילדים. לעשות כל מה שיחזק את הילד ויראה לו שהוא משמעותי וחשוב והכוח שלו הולך למקום טוב".
היא גם מציעה להכניס את המציאות לפרופורציות, ולהסביר לילדים שהחוויה הקשה בהווה, לא בהכרח תלווה אותם בעתיד. "הם מרגישים שכל דבר זה סוף העולם, וצריך לשקף להם שיש מציאות רחבה מעבר לזה, שלכל ילד יש כישרון משלו ויש מקום משלו. החיים לא נגמרים וזה לא ישבור אותו. בסופו של דבר אני מאמינה בעיקר בדוגמא אישית, הילדים לומדים מאיתנו הכול, איך אנחנו יוצרים קשר, איך אנחנו מתנהגים לאחר בכל סיטואציה יומיומית בסופר או בכביש. אם ההורים יהיו אכפתיים לחלשים ובכלל לאחר, זה מה שהילד יקלוט ויפנים. כדי לחנך צריך לעשות ולהיות, לא רק לדבר".
איילה הפנימה את השיעור שהעברת?
"היא סיפרה לי שילדה חדשה הגיעה לכיתה, והיא דאגה לחבר אותה לכל הבנות. כשמראים להם את הדרך, גם אם לא רואים מייד תוצאות, בסופו של דבר זה עובר. חינוך הוא תהליך שדורש עקביות, כשאתה מאמין בילד שלך, ומוליך אותו למטרה מסוימת, הוא יגיע לשם".