אומרים שאחד הדברים שמפרידים הורים מאלה שאינם הורים היא המחשבה שעולה ברגע של פחד מוות: הילדים. אם שחוותה מפרצת מסכנת חיים נתנה לרגע המאיים להפיל את כל האסימונים, וסיפורה, אותו כתבה, הופך עכשיו לוויראלי. ״זה התחיל מכאב ראש,״ מספרת העיתונאית הת׳ר אן נייפלס. ״כאב ראש שנמשך ארבעה ימים, שאף תרופה, קפה, מקלחת או שינה לא הצליחו להעביר. התקשרתי לרופא. אין מה לדאוג, הוא אמר. ואז, באמצע הלילה, משהו התפוצץ. הרגשתי מין פיצוץ ותחושה חמה במח, וכאב הראש נעלם. חברה שאיבדה את אמא שלה למפרצת במח לאחרונה גרמה לי לחשוב שזה מה שקורה, וחשבתי: זהו זה. הערתי את בעלי וחייגתי בהיסטריה לאמבולנס.״
נייפלס מתארת את הדרמה היטב. ״ישבתי על שטיח המסדרון והתנדנדתי קדימה ואחורה, מחבקת את ברכי וממתינה. שמעתי את האמבולנס מרחוק וביקשתי מבעלי שידליק מצלמת וידאו. שמעתי את בתי בוכה בעריסה. אמרתי שוב ושוב: היא לא תזכור אותי. היא לא תזכור אותי. התחלתי לדבר למצלמה. אמרתי דברים וקיוויתי שלעולם לא תשמע אותם: ׳הי מתוקה, אני אמא שלך. אני אוהבת אותך מאוד מאוד מאוד.׳ זה הלילה שבו חיי השתנו.״
נייפלס התאוששה בנס, אבל בילתה את השנתיים הבאות בהתמודדויות גופניות שונות, מבהילות ולא נוחות. למרות זאת, היא טוענת שמה שהשתנה בחייה הכי הרבה היה מנטלי. ״כל ההסתכלות שלי על החיים שחייתי, הכל התהפך,״ היא מגלה. ״קשה להסביר לאדם שאין לו ילדים מה זה אומר להיות אמא. אני מסבירה את זה כמו לתת ללב שלך להתרוצץ מחוץ לגוף. כשהגיעו הפרמדיקים באותו ערב והתחילו לעבוד, הבנתי שיכול להיות שאלה רגעי האחרונים, וחלק ממני קרא בשמי מהחדר השני. הבנתי שאולי לא יהיה לה סיכוי להכיר אותי. למעשה, היא לא תזכור ממני דבר. כל מה שיהיה לה זה מה שהשארתי מאחור: תמונות, פתקים, סיפורים שאנשים יספרו לה. בדרך לבית החולים שאלתי את עצמי: מה יהיו הסיפורים האלה? לא ידעתי לענות, והחלטתי שאם תהיה לי הזדמנות, אעשה משהו כדי לשנות את זה.״
עכשיו מבקשת האם מהקוראים והקוראות לשאול את עצמם את אותה השאלה, בלי מלאך המוות המרחף מעלה: מה היו מספרים עליכם? ״אני קיימת עכשיו. אני לא חייבת להיות גאה במי שהייתי עד עכשיו, לוקח שניות להשתנות. אפשר להחליף את השליליות בחיוביות. הכח שיש בליצור סביבה שמוציאה ממך את המיטב הוא בלתי נתפס. תסתכלו סביבכם בשינויים שצריך לעשות. זה פשוט. אני לא אדם מושלם, אני חיה חיים לא מושלמים, אבל מנסה להשאיר אחרי מורשת מוצלחת ככל הניתן. אין יום בטוח. אני מודה לאל שניתנה לי עוד הזדמנות, שלמדתי לקח וניתנה לי אפשרות להפיץ את המסר הזה: תחיו. תניחו את מכשיר הטלפון. דברו עם הילד שלכם. חייכו לאנשים. תגידו תודה. בבקשה. חבקו. החמיאו לאנשים. החמיאו לעצמכם. תנו לעצמכם לשמוח בחלקכם. החיים לא צריכים להיות מושלמים כדי להיות מושלמים. מה הייתי רוצה שיספרו לבתי עלי? שחייכתי, שצחקתי, שאהבתי. שאהבתי כל שניה שזכיתי לי להיות אמא שלה.״
>> שנה בחיי: פרויקט חגים של הורים משתפים על השנה המאתגרת שעברו