נשואים למשטרה: "נקרעים בין הצוות לבין התינוק שבבית"
למרות הפסקת האש, הכוננות במשטרה לא ירדה. שלומי ויעל כהן, תושבי קריית מלאכי, שוטרי סיור והורים צעירים, מדלגים בין הדאגה למשפחה, הטיפול בבנם בן ה-8 חודשים והקריאה לדגל. "צוחקים עלינו שאנחנו מחליקים כיף במדרגות בחילוף המשמרות על הילד. לפעמים אני אומרת לעצמי שאולי היה עדיף לחזור הביתה לילד ולא להיות גיבורה"
משפחות רבות בישראל גוייסו בשבוע האחרון, בצורה כזאת או אחרת, למאמץ המלחמתי. אם זה בצו 8 או בשירות אזרחי אחר. אבל יש משפחות שבהן לא רק הורה אחד גוייס, אם כי שניהם. יעל (24) ושלומי (27) כהן, שוטרי סיור שמתגוררים בדרום, מנסים לתמרן בין הרצון להיות בשטח לבין הדאגה לבנם, לביא, בן השמונה חודשים, שגדל תחת אזעקות ואיום הטילים. למרות שהמבצע הסתיים, שלומי ויעל עדיין נמצאים בכוננות חירום. במשטרה ישמרו על רמת כוננות גבוהה גם בסוף השבוע הקרוב, ויחזרו לשגרה, רק כשיהיה ברור שהפסקת האש מחזיקה מעמד.
"אני נקרעת בין הרצון להיות בבית עם התינוק לבין הרצון להיות בשטח עם הצוות. ואני לא יודעת מה אני רוצה יותר", מספרת יעל. "אחת הסיבות שבגללן התחלנו לצאת ושבחרתי ביעל זה כי היא לוחמת" מוסיף שלומי, "אנחנו דומים מאוד באופי, שנינו פייטרים. לא חיפשתי ילדה מפונקת שלא יוצאת מהבית, רציתי אישה חזקה שאני סומך עליה. ויש גם יתרון בולט בגלל שאנחנו באותו ראש, ומבינים בדיוק את העבודה ואת התעסוקה שלנו. אנחנו מדברים באותה שפה".
השניים הכירו לפני ארבע שנים, במסגרת העבודה כמובן, "לקראת סוף השירות הצבאי שלי בשח"ם הציבו אותי בקריית גת", אומרת יעל. "התנדבתי אז בבילוש נוער בתחנה, והיא הייתה שח"מית. עבדנו ביחד ולאט לאט התפתחה מערכת יחסית", מוסיף שלומי. "עברנו כמה אירועים ביחד", אומרת יעל, "ואני בדיוק הייתי בשלבים של לימודי נהיגה על אופנוע, ואז יום אחד שלומי הגיע עם אופנוע חדש ומצאנו שיחה משותפת".
"חייבים הומור כדי להתמודד עם המצב"
כעבור שנתיים הם נישאו ועברו להתגורר בבית שקנו בקריית מלאכי, וכיום, מכיוון שהתנאים במשטרה אינם מאפשרים להם לשרת יחד, יעל מוצבת בקריית גת, ושלומי בקריית מלאכי. כתושבי הדרום הם מכירים היטב ימים מתוחים כאלו, אבל המצב בימי מלחמה קורא אותם לדגל, ומשימת התמרון הופכת הרבה יותר מסובכת. "אנחנו עובדים עכשיו במשמרות של 12 שעות, שזה יותר ממה שעובדים בשגרה, ומנסים לעשות את זה בצורה שאחד הולך ואחד חוזר כדי שתמיד יהיה מישהו עם הילד. אבל פתאום מתחילים טילים ויש הקפצות וצריך למצוא סידור לילד", אומרת יעל.
"קצת צחוקים עם החברים שאומרים לנו איזה מין חיים אתם מנהלים, שואלים: 'אתם מחליקים כיף בחדר המדרגות בזמן החילוף?'. חייבים הומור אין דרך אחרת. אנחנו נפגשים לקצרה מתדרכים אחד את השני, מתי הילד אכל וזהו, זה נתיב מהיר פה, הלוך חזור".
בימים האחרונים, שיעל ושלומי נקראים אל השטח, לביא מבלה בעיקר עם סבתו שמגוררת בסמוך. ומה קורה כשיש אזעקה? "יש לנו נוהל", מסביר שלומי, "קודם כל מתקשרים אחד לשני ושואלים אם הכל בסדר, ברור לנו שברגעים האלה אי אפשר ממש לדבר, אז אנחנו לא כועסים או לחוצים, וחוזרים אחד לשני מאוחר יותר. אם יעל בדיוק בזירה ובשעת לחץ, אז אני ממשיך ומתקשר לבדוק מה עם הילד, ולהיפך". "אנחנו מודעים לסיכון", אומרת יעל, "ולפעמים אני אומרת לעצמי שאולי היה עדיף לחזור הבייתה ולא להיות גיבורת משטרה".