רוב האימהות יסכימו איתי שאין דבר יותר מחמיא וממלא מאשר לקבל טלפון מאימא אחרת שמזמינה את הילד שלך אליה. מעבר לכך שאת מבינה שהילד שלך אהוב וילדים רוצים לשחק איתו ולהזמין אותו אחרי שעות הפעילות במסגרות, הרי שהדבר המשמח באמת בסיפור הזה הוא שאת מבינה שהולכות להיות לך לפחות (!) שעתיים פנויות לעניינים שלך. טוב, לא בדיוק 'פנויות' אבל לפחות תוכלי להתפנות לילדים הנוספים שלך ובאופטימיות מרבית אולי תצליחי להספיק לעשות חלק ממטלות הבית. או להשחיל איזה מני-פדי ללו"ז.
אבל יש בכל זאת דבר אחד, קטנטן, פצפון שמעיב על כל האידיליה הזו ופחות כיף בזה שהילד מוזמן לחבר והוא: שאחר כך את תצטרכי להזמין את החבר אליכם! לעזאזל ה"תן וקח" הזה!
איך שלא יהיה, זה מה שקרה לי השבוע. אולי זה נשמע שאני מקטרת (שזה בדיוק מה שאני עושה!) אבל השבוע שלי דווקא התחיל בהמון אופטימיות בידיעה שביום ראשון האחרון הזמנתי לילד חבר שיבוא אליו ישר אחרי בית הספר. "מה כבר יכול להיות?", חשבתי לעצמי. "הם יחזרו מבית הספר, יאכלו משהו, יעשו שיעורים, ישחקו קצת והופ - נגמר היום", המשכתי בשכנוע עצמי שזה עומד להיות איזי בריזי. היי, הם ילדים בני 7, הם לא צריכים אותי!
אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד. הילדים חזרו מבית הספר מורעבים ואוכל חם כבר חיכה להם על השולחן. "יש שניצל, פסטה וסלט ירקות. אם תרצו תוספת, תגידו לי", אמרתי בעליצות.
"אני לא אוהב פסטה! אין צ'יפס?" החבר שאל בתקיפות.
לא אשקר שהאינסטינקט הראשוני והמתבקש היה להגיד לו: "זה מה שיש ואת זה תאכל!!! אם זה לא מתאים לך, טוס לאימא שלך שתכין לך צ'יפס, חתיכת חוצפן. גם מתארח וגם קודח!" רק שבמקום זה יצא לי: "תרצה גם קטשופ ליד הצ'יפס, נסיך?"
וככה מצאתי את עצמי מכניסה צ'יפס לתנור ומעכבת את ארוחת הצהריים בעשרים דקות כי להוד רוממותו המתארח לא מתאים פסטה. נשמתי והגשתי בנחמדות את הצ'יפס לשולחן.
"אפשר מיץ?" שאל החבר.
הסברתי לו שאנחנו שותים באמצע השבוע רק מים ובסוף השבוע מרשים מיץ.
"אימא שלי מרשה לי מיץ!!!" הוא נזף.
"אז תלך לאימא שלך חתיכת חוצפן!" מלמלתי.
"מה?"
"אמרתי שלא יקרה כלום מכוס אחת של מיץ דובדבן", מיהרתי לתקן.
"אין לכם כלום בבית!"
בשעה טובה הארוחה הסתיימה בשלום, לא דווח על נפגעים. הילדים התיישבו להכין שיעורי בית. משימה שלכאורה נראית פשוטה הרי כמה מסובך כבר יכול להיות שני עמודים בחשבון ועמוד בעברית?! מסתבר שיכול! לא לקחתי בחשבון את הבדלי הרמות בין הילדים ושיטת הלימוד של ילד אחר שהוא לא הילד שלי. הבן שלי סיים את השיעורים תוך עשר דקות כי כזה הוא: פדנט ותקתן שלא יכול להתפנות לדברים אחרים עד שהוא לא מסיים את המטלות שהוא מקבל. לעומת החבר החביב שמגיע עם קוצים בישבן וחוסר חשק כללי לחיים. באותו הרגע הגיע לשמחתי המושיע בצורת סמס מהאימא של החבר.
"איך את מסתדרת?" היא שאלה באיזו נינוחות נונשלנטית.
"את שיעורי הבית תשאירי שיעשה בבית, הוא רגיל שאני יושבת אתו", המשיכה ברוגע.
"את בטוחה?" שאלתי מתוך נימוס בידיעה ברורה שכדאי לה מאוד להיות בטוחה כי אין סיכוי שאני עושה הסבה למורה פרטית.
"כן, כן, עדיף שישחקו בזמן הזה" אמרה.
שמחתי כל כך שסוף סוף הן יכולים לשחק ועוד יותר שמחתי מהעובדה שתכף הבילוי המשותף נגמר. השמחה הייתה מוקדמת מדי.
"איפה הסוני פלייסטיישן שלכם?" שאל החבר.
"אין לנו" עניתי.
ו- " wii?" המשיך.
"גם אין"
ו- "אקס בוקס?" הוא לא נרגע
"אין לנו חמוד! יש לנו המון משחקי קופסא ו..."
"מה זה?! אין לכם כלום!" קטע אותי.
"אהה חמוד, כמו שאמרתי יש לנו המון משחקי קופסא, כדור, גולות וגם..."
"זה לא מעניין!" קטע אותי שוב.
"אין לכם כלום", הוא אומר לי. התחלתי לרתוח, כמעט שהתקשרתי לפרופסור רולידר כדי להזמין אותו להרצאה פרטית בבית של הבנדיט הקטן הזה, שיסביר להורים שלו קצת על הנושא: "חינוך הילד למועט יעניק לו בעתיד הרבה יותר" רק שבמקום זה, צלצל הטלפון שלי ועל הקו האימא המאושרת (זמן פנוי יש לה עכשיו, כבר אמרתי?!)
"נו, הם משחקים יפה?" שאלה.
"הם יכלו אם הילד שלך לא היה מפונק כזה!" אמרתי.
"מה?" שאלה.
"אמרתי שהם משחקים מאוד יפה!"
ומיהרתי לסיים את השיחה כדי לתת לזה הצדקה.
מצאתי את עצמי מתחברת לצד היצירתי שלי כדי להציע משהו שיעניין את הילד הלא מסופק הזה.
"יש לי רעיון! רוצים להכין קאפקייקס?" הצעתי.
"כןןן!" ענה הבן שלי בהתלהבות.
"מה זה קאפקייקס?" שאל החבר.
"אתה לא יודע מה זה קאפקייקס???" הרגשתי שסוף סוף עליתי על משהו.
"קאפקייקס אלה עוגות אישיות ואפשר לקשט אותם בהמון סוכריות וממתקים שאוהבים" ניסיתי לגרות.
"טוב, בסדר..." אמר.
'ה ל ל ו י ה' סוף סוף הצלחתי לרצות אותו.
המטבח שלי נראה תוך דקות ספורות כמו שכונה בסג'עייה. בלגן אטומי, קמח בכל מקום, שאריות בצק על הארונות ופוטנציאל לסוכרת אצל הכלבה שלא הפסיקה לאכול סוכריות מהרצפה. הכנסנו לתנור וחיכינו בסבלנות. אבל הסבלנות לא האריכה דקות.
"את יכולה להוציא את הכלבה? היא מפריעה לי!" ביקש הקוטר.
"אין לנו מרפסת חמוד!" כן, אמרתי 'חמוד' כשלגמרי התכוונתי ל@#@%#@*##@%.
"תוציאי אותה לרחוב!" אמר. מה שהוא לא ידע זה שהסיכוי שלו לצאת לרחוב נעשה גדול מרגע לרגע הרבה יותר משלה. לפתע נשמע הפעמון של התנור ואני ניצלתי את המומנטום להחליף נושא ושלפתי את קישוטי העוגות הצבעוניים שהוכיחו את עצמם כיעילים מאוד. בדיוק כשסיימנו להכניס כל קאפקייק למנג'ט שלו נשמע הצלצול הגואל בדלת. זאת הייתה האימא של החבר שהגיעה לאסוף אותו.
"איך היה?" שאלה.
"כיףףףף מאוד!!!" התפרץ החבר.
"באמת??? זאת אומרת, כן... היה מאוד כיף" עניתי בהלם.
"אפשר לבוא לשון שוב מחר?" שאל את אימא שלו.
"לא צריך כל יום מתוקי... נמצא יום בשבוע הבא" הסבירה לו.
ואני רק עמדתי בצד וחייכתי לעצמי, תמיד זה נחמד לראות מהצד אנשים אופטימיים שחולמים חלומות. הילדים נפרדו לשלום בחיבוק ילדותי-גברי שכזה והאמא הודתה לי על האירוח תוך כדי שהבן שלה נוגס בקאפקייק בהנאה ומשאיר עוד כמה פירורים גם ליד הדלת רגע לפני שהוא עוזב (בכל זאת, לשם עדיין לא הגיעו הפירורים). נעלתי את הדלת. נעילה כפולה במנעול התחתון, נעילה כפולה במנעול העליון והנחתי שידה למקרה והם יתחרטו וירצו לחזור. שחררתי אנחת רווחה והגעתי למסקנה שלהיפגש עם חברים זה דווקא דבר מאוד נחמד חשוב עבור הילדים רק חשוב להיערך לכך בצורה נכונה! אז הנה חמישה טיפים לאימא המארחת:
1. תדאגו לערכה של כלים חד פעמיים. כמות הכוסות והצלחות שהולכות להיות בשימוש מטורפת ואת לא רוצה שהכיור שלך יראה כמו כיור צבאי בדיוק בשבוע ששוטף הכלים בשבוע חופש שלו.
2. תגישו לילדים אוכל נטול סוכר. רצוי אפילו אוכל כבד ומעייף שהילדים יעדיפו לש ב ת ולשחק במקום להתרוצץ באנרגיה מעודף סוכר וככה תוכלי להיות רגועה שהבית יישאר שלם גם כשהחבר יחזור לביתו.
3. תביימו סצנות חיוביות של חיבוקים, נשיקות ועשייה משותפת של הילדים שיהיה מה לשלוח לאימא של החבר שמתקשרת לשאול: "איך הולך?" כשבעצם כלום לא הולך אבל את משדרת עסקים כרגיל.
4. תארגנו מבעוד מועד אופטלגין. ואני לא מתכוונת לכדור אלא לחבילת אופטלגין! כי זה הולך להיות היום הכי ארוך, מתיש ומעייף בחיים שלך.
5. תדאגו שהאירוח הבא יהיה בבית של החבר! וגם זה שאחריו. וזה שאחריו. ו.. טוב, הבנתם.