רק ביום שלישי נחנקו שני פעוטות. תמיד אנחנו אומרים שלנו זה לא יקרה אבל לי זה קרה, בתי נפטרה. אלוהים לקח את בתי בת השש וחצי כי היא נחנקה מבלון מים לפני ארבע שנים.
לאור המקרים האחרונים אני רוצה לפנות לכל ההורים ולומר: אני לא מדברת אני צועקת, צועקת לכל אותם הורים, חיי הילדים בידיים שלנו, למה צריכים לקרות עוד ועוד מקרים? חבל שיקרו עוד מקרים רק כדי שנפנים, רק כדי שנשלם ונאבד עוד ועוד ילדים על לא עוול בכפם. בבקשה שמישהו ישמע את הכאב והחלל שבתוכי.
את אותו יום לא אשכח כאילו רק אתמול נפרדנו למרות שחלפו ארבע שנים. אגם אביגיל, ילדה טהורה שלי, הייתה רק בת שש. היא רק החלה את דרכה בעולם, לא הספיקה לעלות לכיתה א' והיא קיפחה את חייה מבלון. בלון אשר אמור היה לגרום לצחוק, לשמחה, לאהבה אך בדיוק ההפך קרה וזה קרה בתוך המקום שהיה אמור לגונן עליה. הבית.
לנגד עיני זה קרה, מול עיני אחיה, דקה וחצי של פרפור ונשימתה הפסיקה. את אותו היום רוצה לשכוח אך זה גדול ממני. ניסינו להציל, ניסינו להוציא מפיה את הבלון הארור אך הוא נדבק לה לקנה הנשימה.
יש הורים שאדישים וסומכים על המזל. בבקשה, הורים יקרים, אני פונה אליכם בכאב גדול - די לכאב הזה, די לאובדן הזה. תחשבו שמחר זה יכול לקרות לילד שלכם, לילד הפרטי שלכם, אל תגידו לי זה לא יקרה, תפנימו שזה לא פוסח על אף אחד. לא שווה אפילו שנייה אחת של אדישות עכשיו נישאר רק הכאב, האבדן והמלחמה.
אני חוזרת ומתריעה בכל רגע נתון תשמרו על מה שזכיתם הילדים זה העולם שלנו כי מי אם לא אנחנו נגן עליהם נשרה להם ביטחון. הם היקרים לנו מכל.
אגמי שלי, הבטחתי שעד יומי האחרון אלחם למען הבטיחות ואצעק איפה שרק אפשר שלא יקרו עוד מקרים אני עדיין לא מתייאשת אפילו שחלפו ארבע שנים. אני יודעת שיש אוזניים ששומעות ועיניים שקוראות.
אמהות יקרות, ליבי איתכן ומבינה לליבכם אין כאב וצער יותר גדול מזה הרגשה של כישלון שילווה אותנו כל החיים. ברגע אחד שחשבתי שלי זה לא יקרה האסון הגדול קרה.
אני אדם מאמין ואני מאמינה שיש ניסים ויש מזל ויש השגחה מלמעלה, אך לא תמיד הנס דופק לנו בדלת, לצערי החודש איבדנו שתי ילדות קטנות שנחנקו משטות וכן זה היה יכול להימנע עם כללי זהירות וקצת למידה מניסיון, אבל עדיין יש הורים שאדישים וסומכים על המזל, בבקשה הורים, אני מתחננת.